מה ההבדל בין אמונת ישראל לאמונת הגויים?

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

בטורו הקבוע בעיתון בשבע, פורסם מאמרו של הרב אליעזר מלמד שמסביר על עניין האמונה בעמים אחרים לעומת האמונה שמתגלית בעם ישראל.

לניכם מאמרו:

"תכונת האמונה בישראל

לכל בני האדם ישנה תכונה בסיסית של אמונה, שאצל רובם היא מתפרשת כאמונה באלוקים, שהוא המקור לכל החיים, והוא שמעניק ערך עליון ומקודש לכל הערכים שנותנים לחיים משמעות גדולה ומרוממת. אולם בישראל תכונת האמונה מופיעה בעוצמה חזקה כל כך, עד שהיא מניעה את ישראל שלא להסתפק באמת ובטוב מוגבלים, ומדרבנת אותם תמיד לחתור להתקדם יותר, לתת לכל דבר משמעות מוסרית עמוקה יותר ונצחית. לא זו בלבד, אלא שסיפור תולדות חייו של עם ישראל הוא התנ"ך, הספר שמספר את תולדות גילוי האמונה בעולם. לכן ישראל נקראים "מאמינים בני מאמינים" (שבת צז, א).

הרצון להבין ולתקן

התכונה שמונחת ביסוד אמונת ישראל מתבטאת ברצון להבין את ההוויה וכל אשר בה וברצון להיות שותף עם ה' בהוספת טובה לכל הברואים. רצון זה מבטא את התכונה הנעלה ביותר שבאדם, שרוצה להבין את העולם ולעשותו טוב יותר. לימים, כשניתנה התורה, התברר שזו המשמעות העמוקה של "צלם אלוקים" שבאדם, והתברר שעל ידי הרצון להבין ולהיטיב, האדם מתקרב אל ה' באופן הנעלה והטהור ביותר.

אם נפרט יותר, אזי התכונות העיקריות הנדרשות לקליטת אמונת ישראל הן מידות החסד והענווה, החוכמה והגבורה, ואלו התכונות שהצטיינו בהן כל גדולי ישראל.

מידת החסד

מידת החסד שמבטאת את הרצון האין־סופי לתקן את העולם כולו ואמונה עמוקה שהדבר אפשרי. מתוך כך בעל מידת החסד מתמסר ככל יכולתו כדי להוסיף טובה וברכה לעולם. במידת החסד הצטיין במיוחד אברהם אבינו, גדול המאמינים.

מידת הענווה

מידת הענווה כדי לקלוט את הגילוי האלוקי בלא לערב בו שום עמדה אישית ובלא יומרה להבין יותר ממה שהתגלה לו. כלומר, מדובר בענווה כלפי שמיים ולא בחולשה של אדם שאינו מעז לשאול וליזום. מי שאינו בעל ענווה כלפי שמיים, ינסה להבין את מה שמעבר להשגתו, וגם אם יהיה בעל רצון טוב, בעל כורחו יערב את הטיותיו האישיות ברעיון האלוקי וכבר לא יוכל לשאוף לתיקון אין־סופי, ויטעה להיגרר אחר רעיונות חלקיים, כטעותם של עובדי האלילים. במידת הענווה הצטיין במיוחד משה רבנו גדול הנביאים.

חוכמה וגבורה

חוכמה כדי לזכך את ההבנה מכל סיג שמטה את האדם אל האלילות, שכן בלא חוכמה, גם אם יהיה האדם ענו וטוב, לא יקלוט את האמונה והתורה, וכפי שאמרו חכמים: "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד" (אבות ב, ה).

גבורה כדי להעז לשאול את השאלות הגדולות והעמוקות עד תהום, וגם אם יעבור זמן רב עד שיקבל תשובה, לא יתפתה לקבל תשובות חלקיות שימשכו אותו אל האלילות, אלא ימשיך בגבורה להמתין עד שיקבל תשובה מלאה. הגבורה גם נדרשת כדי שיוכל להתמסר לתיקון העולם למרות כל המכשולים ואף יהיה מוכן למסור את נפשו על האמונה.

אברהם אבינו, אבי המאמינים

משחר ילדותו היה אברהם אבינו תוהה ושואל מי ברא את העולם ומי מנהיגו ומה ייעודו של העולם. כל האנשים שהכיר עבדו אלילים, אך אברהם הצעיר בתהליך הדרגתי החל לכפור בהם. בתחילה הבין שאין בפסלים עצמם ממש, אבל בחן את טענותיהם של עובדי השמש והירח, שאולי הם האלילים, והפסלים מייצגים אותם. אולם כשהמשיך להתבונן הבין שכוחם מוגבל, ולכן מוכרח להיות להם בורא שכוחו גדול מהם. כך, מתוך בקשת האמת שבערה בו, לא הסכים אברהם אבינו לקבל שום תשובה חלקית לשאלותיו. עם זאת, מתוך תשוקה אין־סופית לגילוי האמת והטוב, לא התייאש מלבקש תשובה, עד שנגלה אליו ה' ואמר לו: אני בורא העולם. אמרו חכמים: "משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת (ארמון מואר), אמר: תאמר שהבירה זו בלא מנהיג!? הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו: אני הוא בעל הבירה. כך, לפי שהיה אבינו אברהם אומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג!? הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו: אני הוא בעל העולם" (בראשית רבה לט, א; ראו עוד בנדרים לב, א; עבודה זרה ט, א; רמב"ם הלכות עבודה זרה א, ג).

סיפרו חכמים (בראשית רבה לח, יג) שתרח אביו של אברהם היה עובד אלילים, והתפרנס ממכירת פסלים. פעם אחת יצא לדרכו והושיב את אברהם למכור תחתיו. הגיע אדם לקנות פסל, שאלו אברהם הצעיר: בן כמה אתה? השיב: כבן שישים. אמר לו: אוי לו לאדם בן שישים שרוצה להשתחוות לפסל בן יום אחד. התבייש והלך. הגיעה אישה ובידה קערה של סולת והניחה אותה לפני הפסלים. לאחר שהלכה נטל אברהם מקל ושבר את כל הפסלים זולת הפסל הגדול, ובידו הניח את המקל. כיוון שבא אביו הזדעק ושאל: מי שבר את הפסלים!? אמר לו אברהם: לא אכחד ממך, באה אישה אחת עם קערת סולת, והפסלים החלו מריבים אלו עם אלו, זה אומר "אני אוכל תחילה" וזה אומר "אני אוכל תחילה". עמד הגדול שבהם ונטל את המקל ושברם. אמר לו אביו: מה אתה משטה בי? הרי הם אינם יודעים שהביאו להם אוכל. אמר לו אברהם: "ולא ישמעו אוזניך מה שפיך אומר", הרי זה מה שכבר אמרתי שאין בהם ממש. אולם תרח היה מאמין באלילים, ולכן נטל את אברהם ומסרו למלך נמרוד כדי שיכריח אותו להאמין באלילים.

כשראה נמרוד שאברהם כופר בפסלים, אמר: נשתחווה לאש עצמה. השיב לו אברהם, אם כבר, נשתחווה למים שמכבים את האש. אמר לו נמרוד: נשתחווה למים. אמר לו: אם כבר, נשתחווה לענן שממנו המים. אמר לו: נשתחווה לענן. אמר לו: נשתחווה לרוח שהוא מפזר את העננים. אמר לו: נשתחווה לרוח. אמר לו: נשתחווה לאדם הסובל את הרוח. אמר לו נמרוד: אתה מרבה בדברים, "אני איני משתחווה אלא לאוּר (לאש), אני משליכך בתוכו, ויבוא א־לוה שאתה משתחווה לו ויצילך הימנו". השליכו לכבשן האש ונעשה לאברהם נס ויצא חי מכבשן האש. בעקבות נכונותו לעמוד כנגד כולם, לכפור באלילים ולקרוא בשם ה', נקרא "אברהם העברי", ש"כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד" (בראשית רבה מב, ח).

מגמת החסד של אברהם אבינו

תכונת האמונה שבאופיו של אברהם אבינו באה לידי ביטוי במגמתו היסודית. בניגוד לעובדי האלילים שעיקר פולחנם נועד כדי לספק את תאוותם ולהגדיל את כבודם על חשבון אחרים, אברהם אבינו היה אוהב את הבריות וכל חפצו היה להיטיב להם. לכן פתח את אוהלו לכל אורח, ואף בימי חולשתו ביום חם במיוחד יצא אל פתח אוהלו כדי לראות אולי יזדמן לפניו אורח. ואף על אנשי סדום ועמורה הרשעים ביקש רחמים, שאולי יחזרו בתשובה. מתוך אהבת ה' ואהבת הבריות קירב רבים לאמונה בה' ולמידות ומעשים טובים, ואמרו חכמים על תלמידיו שהיו בעלי מידות טובות: "עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה" (אבות ה, יט). ורבים מהם התגיירו (בראשית רבה לט, יד; אבות דרבי נתן יב).

הגילוי האלוקי הוא תוכן האמונה

תכונת האמונה היא הכלי לקליטת אמונת ישראל, אולם התוכן של אמונת ישראל הוא הגילוי האלוקי. וזה ייחודה של אמונת ישראל שאינה מתחילה מהאדם שיוצר מתוך נשמתו את דמותו של הא־ל, אלא היא מיוסדת על הגילוי האלוקי. כלומר תכונת האמונה של ישראל אינה מגדירה את תוכן האמונה, אלא רק מאפשרת לקלוט את הגילוי האלוקי שהוא תוכן האמונה.

הגילויים האלוקיים הראשונים היו לאבות, וכולם עסקו בעם ישראל וארץ ישראל, ובייעודם של ישראל להביא ברכה לכל העולם. כמו שנאמר לדוגמה לאברהם אבינו: "ואעשך לגוי גדול וברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאור ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, ב-ג). ועיקר הגילוי הוא כלל התורה והמצוות שקיבלו ישראל במעמד הר סיני, והמשכו בדברי כל הנביאים (כמבואר בספר הכוזרי. ובחלק א, יא-כה, ביאר שאמונת ישראל מבוססת על ההתגלות של ה' לישראל).

דברי המהר"ל על סיפור אברהם בתורה

כדי להבליט את העובדה שאמונת ישראל מתחילה מהגילוי האלוקי ולא מדעתו של האדם, תחילת הסיפור על אברהם אבינו בתורה היא בגילוי האלוקי אליו. שנאמר: "ויאמר ה' אל אברם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב, א).

התורה יכלה להתחיל לספר בגדולתו של אברהם אבינו, שבחוכמה רבה שאל וחקר אחר בורא העולם, ומסר את נפשו על האמונה, ואף שהשליכו אותו לכבשן האש לא הסכים לעבוד אלילים ולכפור בה'. כמו כן יכלה לספר איך אברהם אבינו קרא בשם ה' וגייר אנשים רבים שהלכו בעקבותיו. אולם התורה לא מספרת זאת, כדי להדגיש שהאמונה מתחילה מכך שה' בחר להתגלות לאברהם ולא מבחירת האדם (מהר"ל נצח ישראל יא). וכפי שנאמר: "אתה הוא ה' האלוקים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם" (נחמיה ט, ז).

גם התכונות המתאימות לקליטת האמונה שיש בישראל מאת ה' הן, שה' ברא את נשמות ישראל עם רצון אין קץ להבין את העולם ולתקנו, ועם מידת ענווה לקלוט את דברו בלא הטיות, ועם גבורה לדבוק באמונה למרות כל מכשולי העולם הזה. וכמו שנאמר:: "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיהו מג, כא). הבחירה שעומדת בפני ישראל היא האם להיות נאמנים לטבעם הפנימי ולבקש את דבר ה' ולהביא את ברכתו לעולם, או לסטות אחר האלילים והיצר הרע ולהיענש. אבל אין לישראל בחירה לשנות את תכונתם הטבעית".