מדוע לאנשים בדורנו יותר קשה להאמין?

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

בעיתון "השבע" פורסם טורו הקבוע של הרב אליעזר מלמד שהפם עסק בשאלת האמונה, ובמשבר האמונה שחווים אנשים בדורנו. מה ניתן ללמוד מכך ומה ניתן לעשות?

המאמר לפניכם:

"האמונה בה' היא הנחת יסוד במסורת ישראל, ולכן הנביאים והחכמים לא השתדלו להוכיח אותה, אלא רק לבאר את משמעותה ומושגיה. זאת מפני שככל שתבואר ותתגלה בכל תחומי החיים, כך תתעצם תודעת האמונה בשכל וברגש ובכלל החיים.

ניתן לומר שהאדם מטבעו מאמין, אלא שאם יבאר את האמונה באופן מוטעה, כגון שיתאר את ה' באופן מוגשם ומצומצם, יעלו בדעתו קושיות, כגון: היאך ייתכן שה' שהוא שלם יש בו חסרונות, והיאך ייתכן שה' שהוא טוב יעשה רע? ככל שקושיות כאלה יתגברו בתודעתו, כך יתעוררו לו יותר ספקות באמונה שייתכן שאף יגרמו לו לכפור במה שהגדיר כאמונה. וכשיתעצמו יותר, לעיתים אף יגרמו לו לאבד את אמונו בכך שיש אמונה נכונה. זאת כשם שאדם שרומה פעמים רבות על ידי אנשים רבים, יכול לאבד את אמונו בכלל האנשים ולחשוב שכולם רמאים, אולם אחר שיעבור זמן, יחזור האדם מטבעו להאמין, לבד מאנשים שכל כך התאכזבו מהאמונה, עד שהחליטו להתעקש ולכפור בה גם כאשר טבעם נמשך אליה.

משבר האמונה בדורות האחרונים

בדורות האחרונים, על ידי פיתוח מדעי הטבע, האדם והחברה, התודעה האנושית התפתחה והתרחבה מאוד. תחומים רבים שהיו נעלמים בלא פשר, נעשו מובנים ומוסברים. התרחבות המדע שיפרה את תנאי חייו של האדם ללא הכר, נמצאו תרופות למחלות שבעבר היו חשוכות מרפא ותוחלת החיים התארכה מאוד. בעזרת פיתוח טכנולוגיות, ייצור המזון, הרהיטים, הבגדים והבתים השתפר ללא הכר, וכיום אדם ממוצע יכול לחיות בתנאים שבעבר רק המלכים הגדולים יכלו להרשות לעצמם. בעזרת מדעי החברה פותחו שיטות יעילות יותר לארגון החברה והכלכלה, ופותחו שיטות נוספות למתן סעד למחלות נפשיות.

בתוך כך חלק מההסברים על אודות האמונה שהיו מקובלים בעבר, כבר אינם מספיקים בימינו. לדוגמה, חלק מההסברים נשענו על הקטנתו של האדם, תוך הישענות על העובדה שהאדם אינו מסוגל להבין את עולמו, ורק ה' יכול להושיעו בדרך נס. לכן כאשר המדע הולך ומתפתח ומצליח למצוא פתרונות למצוקות רבות, ההסברים הללו נראים מופרכים. כך אמונות שהיו בעבר נחלת הכלל התערערו והפכו למושא לביקורת ולעג.

תקומת האמונה

ככל שהאמונה תשתחרר מהביאורים המצומצמים שהספיקו לדורות הקודמים, כך תחזור האמונה לפעם בתודעת האנשים, ויימצאו לה ביאורים נכונים שיאירו את דרכו של האדם לחיים טובים מלאי משמעות.

יתרה מזו, אמונת ישראל ככל שתתבאר יותר תאיר יותר את העולם בחזון גדול ותניע את ישראל לקרוא בשם ה' ולפעול לתיקון העולם על ידי הדרכת התורה, מצוותיה וערכיה. לשם כך צריך לעסוק בתורה מתוך מודעות לחזון הכללי של תיקון העולם שבתורה, ועיון ברעיונות האמוניים הפנימיים שבכל פרטיה. על ידי כך כל ההישגים של מדעי הטבע והרוח, לא זו בלבד שלא יפריעו לגילוי האמונה ויהיו לה למכשול, אלא יעצימו וירוממו את גילוי האמונה. הן בכך שהאדם שנברא בצלם אלוקים גילה אותם והבין שהם חוכמה אלוקית, שנקראים 'מעשה בראשית', והן בכך שהאמונה מעניקה להם משמעות ערכית, מוסרית ואלוקית.

'הוכחות' שכליות

היו מגדולי חכמי ישראל בתקופת הגאונים והראשונים, מלפני כאלף שלוש מאות שנה ועד לפני כחמש מאות שנה, שחיזקו את האמונה בעזרת הוכחות שכליות. ניתן לחלק את דבריהם לשלושה טיעונים עיקריים. נזכירם בקצרה:

האחד: סיבתיות, הטיעון הקוסמולוגי. אם נקבל את עקרון הבריאה, ולא משנה על פי איזו תאוריה, כולל תאוריית המפץ הגדול והאבולוציה, הרי שחייבים להניח שיש סיבה לכך שהחל תהליך הבריאה, וסיבה לסיבה, עד שמוכרחים להגיע למסקנה שיש סיבה ראשונה אין־סופית. גם אם נקבל את הדעה שהעולם קדמון ולא נברא, חייבת להיות סיבה לקיומו, שכן על עצמו הוא אינו יכול להישען, הואיל והוא עצמו מוגבל, ועל כן מוכרחים להסיק שהוא נשען על סיבה אין־סופית שהיא א־לוהים.

השני: עיקרון התכליתיות, הטיעון הטלאולוגי. מאחר שאנו רואים עולם מורכב ומסודר כל כך, אין מנוס מלהניח שיש מי שסידר אותו לתכלית מסוימת. כלומר הטיעון הקודם התייחס לעצם הקיום שצריך סיבה, ואילו הטיעון הזה מתייחס לאופי הקיום שהוא מסודר בחוכמה למטרה כלשהי.

השלישי: התודעה האנושית, הטיעון האונטולוגי - הישותי. לטיעון זה מוכיחים את קיומו של אלוקים מכך שהוא מונח בתודעה האנושית, שהרי אין אדם יכול לחשוב על דבר שאינו קיים ואינו יכול להתקיים, אלא רק על דבר שישנו במציאות. ואם המושג א־לוהים קיים בתודעה האנושית, הרי שהוא קיים במציאות.

הופעת ההוכחות הפילוסופיות

עד תקופת הגאונים, חכמי ישראל לא עסקו בהוכחות פילוסופיות לאמונה (זולת פילון). גם בתקופת הגאונים והראשונים, רוב חכמי ישראל לא עסקו בהוכחות פילוסופיות לאמונה, ואם כן ראוי להבין מדוע בסוף תקופת הגאונים ובתקופת הראשונים, חכמים רבים מישראל כדוגמת רס"ג, רבנו בחיי והרמב"ם עסקו בהוכחות פילוסופיות לאמונה.

כמדומה ששני נימוקים לכך: האחד, העיסוק בהוכחות פילוסופיות הופיע בעקבות עליית הדיון הפילוסופי בקרב חכמי אומות העולם, וכיוון שהאמונה צריכה להופיע בכל אופני התודעה, התעורר צורך לבטא אותה גם בכלים הפילוסופיים.

השני, בעקבות מצבם השפל של ישראל בגלות, התעוררו ספקות על אמונת ישראל שנראה כאילו הכזיבה. בתוך כך התעוררו התקפות קשות עליה מצד אנשי הדתות השונות, והיה צורך להגן עליה גם בכלים הפילוסופיים.

עם זאת חובה לציין שלדעת רבים, למרות הערך הגדול של הפילוסופיה בבירור המושגים, ההוכחות הפילוסופיות על אודות האמונה אינן מחייבות. זאת משום שהאמונה קודמת לשכל, כשם שהחיים קודמים לשכל. לכן השכל יכול לבאר את הופעת החיים ואת הופעת האמונה, אבל לא להוכיח אותה או לשלול אותה.

סיכום היחס להוכחות השכליות

אחרי הכול, נכון לכל לומד תורה להכיר בקצרה גם הוכחות אלו, אולם רוב ככל חכמי ישראל לא נשענו באמונתם על ההוכחות הפילוסופיות, אלא נעזרו בדיון השכלי כדי לנקות את האמונה מכל סיג של הגשמה, אולם אמונתם עצמה נשענה על תכונת האמונה הקיימת באדם, שכמו שהוא יודע שהוא חי כך הוא מאמין. ותוכן האמונה עצמה נשען על המסורת המדויקת והנאמנה מדור לדור, שיסודה בגילוי האלוקי שהתגלה ה' לאבות, לעם ישראל במעמד הר סיני, למשה רבנו ולכל הנביאים שאחריו.

מידת הענווה ואמונת ישראל

מידת הענווה הכרחית לקליטת האמונה, משום שעל ה' עצמו איננו יכולים לחשוב ולדבר, כי הוא מעל לכל השגה. לעומת זאת, על מה שמתגלה אלינו אנחנו יכולים לחשוב ולדבר. יסוד זה רמוז בתורה שאינה מתחילה באות א', היינו אינה מתחילה בתיאור הבורא עצמו, אלא מתחילה באות ב', כלומר בבריאה, שנאמר: "בראשית ברא א־לוהים את השמיים ואת הארץ" (בראשית א, א).

מבין כל האמונות והדתות רק ישראל נמנעים מדיבור על ה' עצמו, ואין זה מחליש את אמונתם אלא להפך, מעצים את אמונת ישראל. כמו אדם שמנסה להביט בשמש, שסופו שיקלקל את ראייתו ולא יוכל לראות שום דבר כראוי, כך מי ששוגה ומנסה לחשוב ולדבר על ה' עצמו, לא רק את ה' לא יבין אלא גם את מגמת הבריאה ותכליתה לא יבין. אבל אם יתמקד במה שמתגלה אלינו, יוכל לדבוק בה' בכל לבבו, נפשו ומאודו.

אמונת ישראל מתגלה בכל תחומי החיים

דווקא מפני שאמונת ישראל גודרת את עצמה בענווה, ואינה מנסה להגדיר את הבורא עצמו, היא עוסקת בכל מלוא הגילוי האלוקי בעולם ובאדם, ובכך היא מקיפה את כל חייו של האדם. וזה עיקר ייחודה, שכן מצד רגשי האמונה העזים יכולים גם בני העמים השונים להגיע לשיאים גבוהים כדוגמת ישראל. כמו כן ביכולת הבירור הפילוסופי, שעוסקת במקור הא־לוהי ומתאמצת לנקות אותו מכל הגשמה, יכולים חכמי אומות העולם להגיע להישגים גבוהים כישראל. אולם רק בישראל האמונה מתגלה בכל תחומי החיים, בתרי"ג המצוות כהדרכת התורה, ומכאן עוצמתה וברכתה, שנמשכת לכל העולם (הרב קוק במאמר דעת א־לוהים עמ' קלה-ו).

בתודעה, ברגש ובכלל החיים

כיוון שאמונת ישראל מתגלה בכל תחומי החיים, מצווה לבסס אותה בשלושה מעגלים שמקיפים את חיי האדם: בתודעה, ברגש ובכלל החיים.

בתודעה, היינו בלימוד האמונה ומשמעותה, שנאמר: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא הא־לוהים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" (דברים ד, לט). ונאמר: "אנוכי ה' א־לוקיך" (שמות כ, ב), ונאמר: "שמע ישראל ה' א־לוהינו ה' אחד" (דברים ו, ד). ונאמר: "דע את א־לוהי אביך ועובדהו בלב שלם ובנפש חפצה..." (דברי הימים א' כח, ט). כאמור, בישראל לימוד האמונה הוא לימוד הגילוי האלוקי בעולם ולא ניסיון להבין את עצמותו, שהיא מעבר להשגתנו. לימוד הגילוי האלוקי הוא לימוד דברי התורה והנביאים שמבארים את הנהגת ה' בעולם, וכן התבוננות בבריאה, שאף היא גילוי א־לוהי.

ברגש, על ידי מצוות אהבת ה' ויראתו, שנאמר: "ואהבת את ה' א־לוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (דברים ו, ה), ונאמר: "את ה' א־לוהיך תירא ואותו תעבוד ובשמו תישבע" (דברים י, כ).

בכלל החיים, על ידי לימוד התורה וקיום כל מצוותיה, שנאמר: "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו). אמרו חכמים: "זוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה" (ברכות סג, א), מפני שהיא כוללת את העמדה העקרונית של אמונת ישראל, שהאמונה צריכה להתבטא בכל תחומי החיים. וככל שאדם מקיים יותר מצוות, ומגלה בכך את האמונה ביותר תחומים, כך הוא מתחזק באמונה והיא מעצימה אותו, שמצווה גוררת מצווה".