הפרדמדיקית שטיפלה בעשרות פצועים: "יום זיכרון שלא נגמר"

שלחו שמות בחינם לברכת הכנים בכותל בחול המועד סוכות ותזכו ששמכם יוזכר ע''י רבני מוקד תהילים ארצי במעמד העצום!לחצו כאן >>>

באתר וואינט פורסם ראיון עם מיתר זמיר, פרדמיקית של מד"א ששהתה בנתיבות ביום הטבח.

הראיון המלא לפניכם:

"אנחנו גרים בשכונה בנתיבות שהכי קרובה לעוטף עזה, ובשעות המוקדמות של 7 באוקטובר, מעבר לנפילות מסביב, בן הזוג שלי זיהה קולות ירי של נשק אוטומטי. הוא התארגן, לקח את האקדח, יצא ואמר לי - 'תתכונני'.

"אני כוננית במד"א ומקבלת התראה לטלפון אם מישהו קורא לאמבולנס בטווח שלי. האפליקציה השתוללה, כי היו המון זירות. בן הזוג שלי נסע לכיוון סעד והצטרף למחסום משטרתי כדי לעצור את המחבלים. הוא התקשר אליי משם, כי הגיעו אליו רכבים מחוררים של ניצולים מהנובה, וקרא לי לבוא, עם כל הציוד הרפואי שיש לנו.

"היה לי ברור שלהישאר בבית זו לא אופציה. אני פרמדיקית, ובשעת חירום אני צריכה לפעול. לזה הוכשרתי, וזה המקצוע שבחרתי. לא הייתה שאלה.

"הגעתי לכאוס. רכבים עצרו על הכביש, פצועים שכבו. אני זוכרת צעקות של כאב, זירת פיגוע. באיזשהו שלב הניידת של טיפול נמרץ נסעה לפנות פצוע, ואנחנו נשארנו שם עם אנשים שכבר לא יכולנו לעזור להם, ופצועים שלא יכלו להיכנס לניידת. בזמן הזה המשכנו לקבל עוד ועוד ועוד אנשים".

בית חולים שדה הוקדם בצומת נתיבות על ידה ובן זוגה שאליו הגיעו עשרות פצועים.

"בכל פעם הגיע רכב וצפר לנו. כך הבנו שיש פצועים, ופשוט פרקנו את הרכב עם כל הפצועים שהיו בפנים, השכבנו אותם, והתחלנו להעניק להם טיפול. היינו שם שני פרמדיקים והרבה חובשים. לאט-לאט גם צברנו עוד ציוד רפואי ועוד אנשים באו לעזור. התקשרתי למוקד כוננים של מד"א כדי שיכווינו אלינו פצועים. שוטרים התחילו להגיע. היו אנשים ששמרו עלינו, אבל צריך להגיד - המקום היה מוקף במחבלים, ואף אחד לא ידע כמה.

"באיזשהו שלב שמענו שאגה, מישהו צעק 'מחבל!'. שמענו צרור יריות מאוד קרוב, שני מחבלים שבדיעבד אנחנו יודעים שהגיעו מיכיני. ברחנו מהיריות ושמענו כדורים שורקים. הסתתרנו, ולשמחתי אף אחד לא נפגע.

"האזעקות נמשכו, והיו גם נפילות קרובות. הגיעו אלינו אנשי כוחות ביטחון שנלחמו וחזרו עם פצעי ירי. אנשים שהכרנו, שהחליטו שהם נכנסים לסייע וחזרו עם כדור.

"אני זוכרת שוטר שהגיע מכפר עזה עם כדור בגב וכדור ביד. עצרתי לו את הדימום, בזמן האזעקות. כולם ברחו, ואני נשארתי איתו בחוץ. לא יכולתי להשאיר אותו לדמם. היו כמה מקרים כאלה של שוטרים שבאו. היינו צריכים ממש להפעיל כוח כדי לעצור להם את הדימום, ושלחנו אותם לבתי חולים עם רכבים פרטיים של אנשים שעצרו שם כדי לעזור. וככה פשוט התגלגלנו שעות. רק כשחזרנו הביתה הבנו כמה אנחנו ספוגים בדם.

"שום דבר שעשיתי בשבע השנים לפני כן במד"א לא דומה לאותו יום. מה ששונה פה זה חוסר הוודאות. זה לא כמו אירוע שמטפלים בפצועים וממשיכים הלאה. ישבנו שעות בחום, מחכים לעוד פצועים.

"בדיעבד, אם הייתי יכולה, הייתי נוסעת לכפר עזה, שם גדלתי ושם אחותי הייתה באותו היום. הייתי מנסה להציל אנשים משם. זה תמיד יהיה סימן השאלה הגדול של היום הזה, האם הייתי יכולה לעשות יותר בשביל הקהילה שאני מכירה כל חיי. בכל השעות שהייתי בפעילות, הסתכלתי במקביל בקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ, ומה שהלך שם זה טירוף. אנשים שמתחננים על חייהם, חלק כבר הפסיקו להגיב. נקודת השבירה שלי הייתה כשהבנתי שיש גם נרצחים בכפר עזה, שזה לא רק לחימה.

"היום אין דקה שאני לא חושבת על זה, מה יכולתי לעשות אחרת, מה עשיתי טוב, מה לא. כל יום אני חושבת על האנשים שאיבדנו, זה מרגיש כמו יום זיכרון שלא נגמר, וכנראה גם לא ייגמר. יש פרצופים שלא יוצאים לי מהראש. האנשים שהיו שם, שכבר לא יכולנו לעזור להם, פרצופים שבדיעבד כבר התחברו לשמות. הלוואי שכולנו נהיה ראויים להם, שהם לא מתו לשווא".