סיפור מצמרר לראש השנה: השופר שהציל וניצל

הירשמו עכשיו לתיקון המסוגל להתרת קללות וחסמים בערב ראש השנה ע''י רבני ומקובלי מוקד תהילים ארצי! אל תחמיצו את ההזדמנות הנדירה לפתוח את שערי השפע! לחצו כאן עכשיו >>>

"אומר לך את אשר על ליבי. משתוקק אני בכל נפשי ומאודי לקיים בראש השנה את מצוות תקיעת השופר, כאן במחנה".

זה היה רבי יצחק פינקלר, האדמו"ר מרדושיץ, ששהה במחנה העבודה סקרז'יסקו-קמינה שבמחוז קילצה בפולין. כל ימי המלחמה פעל הרבי במסירת נפש לטובת קהילתו, וסירב להימלט מהגטו, כדי שלא לנטוש את קהילתו.

לקראת ראש השנה תש"ד הלהיב האדמו"ר את היהודים שעליהם לקיים את מצוות תקיעת שופר בתוך הגיהינום הנאצי. "הדבר אפשרי בהחלט", טען הרבי, והציג את תכניתו. "נבקש מאחד מבעלי המלאכה במסגרייה שיביא למחנה ראש בעל-חיים, ומהקרן שלו נייצר שופר".

מקורביו של הרבי חשבו שהדבר אינו מציאותי. בעדינות ניסו לשכנע את רבם, אך הרבי עמד על דעתו. "דווקא בשעה קשה כל-כך", אמר, "ראוי לקיים את המצווה שבכוחה לעורר את מידת הרחמים ולדחוק את מידת הדין".

דבריו חדרו ללב היהודים. נאסף הכסף הדרוש ונמצא פולני שהסכים להגניב ראש בעל-חיים. כעבור כמה ימים ביצע את המשימה, אך האכזבה הייתה מרה כאשר התברר שזה היה ראש פר, שקרניו פסולות לשופר.

ראש השנה ממשמש ובא. לא יהיה זמן מספיק להתחיל הכול מחדש. וגם אין בסביבה מומחה שיודע לייצר שופר מהקרן. אבל הרבי היה נחוש וביקש שיסבירו לפולני איזה ראש של בעל-חיים עליו להביא. שוב נאסף סכום כסף, והפעם לשמחת כולם הוגנב למחנה ראש של איל.

כעת עמדה לפני הרבי השאלה על מי אפשר להטיל את מלאכת עשיית השופר. משה וינטרטר שהה עימו בצריף מספר 14 והיה מבאי ביתו עוד בפיוטרקוב. "משה, השגנו קרן של איל. אתה עובד במסגרייה. שם יש לך הכלים להתקין שופר כשר לתקיעות בימים הנוראים". משה בא במבוכה. הוא פחד להיתפס וגם לא ידע כיצד לבצע את המלאכה.

"יודע אני יפה שהדבר כרוך בסכנת נפשות", אמר לו הרבי, ומעיניו זלגו דמעות חמות. "אך מבטיח אני לך שבזכות הכנת השופר תישאר בחיים ועוד תראה את הטוב".

משה נענה. לא היה לו מושג כיצד יעביר את הקרן לבית החרושת, שהיה במרחק של שלושה קילומטרים מהצריף. האסירים צעדו לשם בשביל שמשני צידיו ניצבו משמרות של אנשי אס-אס, והללו חיפשו בדקדקנות אצל כל חשוד. יומיים קודם לכן נמצאה אצל יהודי חתיכת עור והוא נורה למוות.

בברכיים רועדות עבר משה את השביל והקרן באמתחתו. לשמחתו הכול עבר בשלום. "לא ידעתי איך עושים שופר. ממה מתחילים", סיפר לימים. "נותני עצות לא חסרו. זה אומר להשרות את הקרן במים רותחים, וזה מייעץ דווקא במים צוננים. אינני זוכר בדיוק כיצד עשיתי זאת. נדמה לי שריככתי את הקרן בדמעות שנשרו מעיניי...".

בערב ראש השנה הופיע משה בצריף ושופר מוכן בידיו. שמחתו של רבי יצחק לא ידעה גבול. מפה לאוזן עברה השמועה שבצריפו של הרבי יתפללו בציבור ויתקעו בשופר.

הרבי ניגש לפני התיבה והתפלל בנעימה מיוחדת, מילה במילה, כדי שהנאספים יוכלו לחזור על המילים, באין סידור או מחזור בידיהם. כשהגיעה השעה, נטל בידיים רועדות את השופר ותקע בו.

"הייתה לנו תחושה או הרגשה שכל הפמליה של מעלה ירדה להשתתף בתפילתנו זו, שנבעה מעומקא דליבא", סיפר לימים אברהם אלטמן, אחד מהמתפללים. "לא! תפילה שכזאת לא שוכחים לעולם. זה היה באותה שנה שבה כל קרובינו, יקירינו, הורינו ובני משפחותינו נרצחו. הייתה לנו הרגשה שגם הם, יקירינו, משתתפים בתפילתנו זו. התפילה הזכה, וקולות השופר, נתנו לנו כוח לעמוד בכל הייסורים והתלאות שהתייסרנו בהם...".

משה הוסיף להחזיק בשופר, אך בתלאות הזמן הוכרח להפקידו בידי אסיר יהודי בצ'נסטוחוב.

כהבטחת הרבי, ניצל מהמלחמה והתיישב בבני-ברק. געגועיו לשופר לא שככו, והוא לא חדל מלחשוב ולדבר על אודותיו. נודע לו שיהודי ושמו יעקב פאט קיבל את השופר מידי אחד ממשוחררי המחנות, מתנה על עזרתו להם. פאט הלך לעולמו והשופר התגלגל לידיים אחרות. חיפושים שנערכו אחריו העלו חרס והשופר לא נמצא.

בשלב מסוים פנה משה אל מנהל ארכיון' יד ושם', הד"ר יוסף קרמיש, והלה החליט להיכנס לעובי הקורה ולאתר את השופר. לאחר מאמצים רבים התברר שהשופר נמצא בידי משפחה בניו-יורק. לאחר השתדלות רבה נעתרה המשפחה ובשנת תשל"ז העבירה את השופר ל'יד ושם'.

הד"ר קרמיש סיפר ליחיאל גרשנטיין, חתנו של הרבי מרדושיץ, על אירוע מיוחד שקרה במהלך משלוח השופר לארץ. קודם ההמראה קלט השליח שזו הייתה טעות מצידו להכניס את השופר יקר הערך למזוודה הנשלחת לבטן המטוס, והוא התעקש שרצונו לקחתו עימו בתיק היד.

הוא התחנן לפני צוות המטוס שיפתחו את תא המטען וימצאו את מזוודתו, כדי שיוכל לקחת את השופר. לאחר תחנונים רבים ניאותו. כשנחת, הבין את גודל הנס, שכן המזוודה אבדה ולא נמצאה, ואילו השופר ניצל".