בחירתו הגורלית של הצדיק הרב יוסף-חיים זרוק: חיי עולם הזה וראייה תקינה או חיי עולם הבא עם עיוורון?

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

בעלון "שיחת השבוע" פורסם סיפור מופת מרגש מאד ומפעים על הצדיק הגדול יוסף-חיים זרוק.

הסיפור לפניכם:

""לצערנו הגדול, בנכם לא יוכל עוד לראות בעיניו", בישר הרופא להורים המודאגים.

יוסף-חיים זרוק נולד בשנת תרס"ט (1906), בעיר זליתן שבלוב, להוריו שמעון ומרים. בהיותו בן חמש פשטה בלוב מחלת האדמת, ורבים ממי שחלו בה נותרו בעלי מום. גם יוסף חלה באדמת. חודשים ארוכים שכב במיטתו. למרבה הצער, ראייתו נפגעה קשה מהמחלה.

יוסף נלקח לרופא מומחה, בשעה שעדיין ראה מעט באחת מעיניו. בהיותם בדרך קיבל הילד מבלי משים מכה חזקה מאחד הנוסעים באותה עין, והוא התעוור לחלוטין.

בכל כוחו ניסה יוסף ללמוד עם חבריו, אך מכיוון שלא היה יכול לקרוא ונאלץ להסתפק בשמיעה בלבד, היה שוכח כל מה שלמד. המורה הודיע להוריו שבנם אינו קולט דבר, ולא יוכל להשתלב בכיתה.

שמעון, אביו של יוסף, התחנן לפני המורה שיוסיף להחזיק את בנו בכיתה. המורה הסכים בתנאי שהילד יישב בספסל האחורי, וכך קשיי ההבנה שלו לא יפריעו להתקדמותם של שאר התלמידים.

שמעון היה יהודי פשוט. רוב שעות היום עמל לפרנסתו בעבודת כפיים, אך בליבו בערה אהבת התורה. הוא לא היה מוכן להשלים עם הגזירה שבנו לא יזכה לטעום את טעם התורה. ההורים החליטו לשכור בעבור בנם שני מורים פרטיים, והִרבו בתפילות לקב"ה, שיאיר את עיני שכלו של בנם, ושיצליח לגבור על כל הקשיים.

גם הילד לא אמר נואש. נפשו השתוקקה ללימוד התורה, והוא השקיע את כל כוחותיו בלימוד. התקדמותו הייתה איטית ומפרכת.

חלפו כמה שנים. לאוזני שמעון הגיעה השמועה על רופא באיטליה, בעל שם עולמי, שיכול להחזיר את ראייתו האבודה של בנו. ההתרגשות במשפחת זרוק הייתה אדירה. עוד מעט יתרחש הנס ויוסף בן האחת-עשרה יחזור לראות!

לילה לפני הנסיעה לאיטליה הלך יוסף הצעיר לבית הכנסת. ידיו הקטנות הסיטו את הפרוכת והוא הצמיד את מצחו לדלת ארון הקודש. בכי נורא פרץ מליבו הכאוב. "אבא שבשמיים, אנא השב לי את מאור עיניי. אני רוצה ללמוד תורה ולהבין את הגמרא. אנא!". אט-אט גווע הבכי, ויוסף נשכב על הרצפה ונרדם.

"מי אתם?", תהה, כשראה בחלומו ארבע דמויות מלאות הוד. לפתע הבין: אלה אברהם אבינו, אליהו הנביא, משה ואהרון. פניהם קרנו. יוסף ניסה להתקרב אליהם, ואולם בכל פעם שניסה לפסוע לעברם, התרחקו ממנו. ופתאום ניגש אליו אליהו הנביא. הוא הניח את ידו על ראשו. "אליהו הנביא", נמלטה זעקה מפיו של יוסף. "אני סובל! אני עיוור!".

"דע לך, יוסף, שתפילתך עלתה לשמיים ובקעה רקיעים. מלאכים ושרפים העלו את תפילתך לפני כיסא הכבוד. בבית דין של מעלה החליטו להניח לפניך שתי אפשרויות. האחת, להשיב את מאור עיניך, אך בלי להבטיח שתגיע להשגות רוחניות ולידיעת התורה. והשנייה, להותיר אותך עיוור, אך לזכותך בהשגות רוחניות מופלגות ומיוחדות. בזכותן תהיה בקי בכל התורה וגם תזכה לחיי העולם הבא. במה תבחר?".

יוסף הקטן לא התלבט לרגע. "אני רוצה את אור התורה ואת חיי העולם הבא!".

באותו רגע הקיץ הילד מחלומו. ליבו הלם בפראות. בצעדים מאוששים עשה את דרכו אל ביתו ובליבו התגבשה החלטה איתנה.

"אינני נוסע לאיטליה", בישר להוריו. "אני הולך לתלמוד תורה". יוסף היה נחוש בדעתו, והוריו החליטו שלא להתעמת איתו, אלא להמתין ולחפש דרך לשכנעו להסכים לנסיעה.

כאשר התחיל השיעור חש יוסף תחושה מוזרה, שכמותה לא חש מעולם. דברי המורה נקלטו במוחו בבת אחת. הוא החל להריץ במחשבתו קושיות, תירוצים וסברות, שגרמו לו בהלה מסוימת. פתאום חש כמהלך בגן העדן. שערי בינה נפתחו לפני יוסף הקטן, ולכל שאלה שנשאלה מצא תירוץ שהדהים את שומעיו. מאותו יום זכה להבנה מופלאה, וכל דבר ששמע זכר לעד.

ביום שנכנס למצוות נשא דרשה מופלאה, והנוכחים הביעו את התפעלותם הגדולה. בעקבות התקדמותו המטאורית התקבל לתלמוד תורה 'דאר אסרוסי', שמוריו היו תלמידי-חכמים גדולים. אחר-כך עבר לכיתת התלמידים המובחרים, ושם הצמידו לו את הרב יעקב-חי גביזון, שילמד עימו בקביעות. תפילתו של יוסף נענתה במלואה.

רבי יוסף מסר שיעורי תורה בבית הכנסת, ואף למד הלכות שחיטה והנחיל אותן לתלמידים רבים. השתדל להציל צעירים רבים מפריקת עול, וקירב אותם לתורה.

אחרי המלחמה עלה לארץ ישראל, והתיישב בזרנוגה. ברבות הימים עבר לירושלים, והתגורר ליד ישיבת פורת יוסף. שם הדהים את גדולי חכמי ירושלים, כאשר ידע לצטט כל מאמר חז"ל כלשונו.

נסתלק בשבת קודש ראש חודש מנחם-אב תשמ"א, ונטמן בהר הזיתים.

(על-פי 'לכו חזו מפעלות הצדיקים')".