"הולכים להרוג אותי בלייב": התיעוד המצמרר של החטופה ששוחררה

עוד לא מחוברים לכל מה שיש לנו להציע? הצטרפו לכל הטוב שהכנו לכם ותישארו תמיד מחוברים! הקליקו כאן עכשיו >>>

בראיון מצמרר לחדשות 12 מספרת החטופה שהוחזרה משבי חמאס, אילנה גריצווסקי, על החוויה הנוראה של להיות חטופה. אילנה נחטפה יחד עם בן זוגה - מתן צנגאווקר - אך הם הוחזקו בשבי בנפרד, ומתן למער כולם עוד לא חזר לביתו.

"מהשבי אני קצת רועדת, ולשובים שלי זה מאוד הפריע", היא מספרת הרעידות שלה הפריעו לחוטפים: "שזה מפריע לו בעין, 'תפסיקי, זה מפריע לי', הם היו מאוד מתעצבנים על זה. פחדתי שבסוף ירביצו לי או יעשו לי משהו בגלל הרעידות".

אילנה עלתה לארץ ממקסיקו בהיותה נערהץ

"מקסיקו היא מקום שלישי, נראה לי, בעולם בסחר בנשים וילדים", היא אומרת, "ובסוף חטפו אותי בבית שלי. כל הבועה התפוצצה לי. פשוט קרסה, ביחד עם החיים, קרס לי הכול".

"בכל פעם כשאני מגיעה אני מדליקה נרות", היא מספרת על ההגעה שלה לביתה. לאחר מכן היא מברכת: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו אלוקי אבותינו שתחזק ותשמר ותנצל את אחינו בית ישראל השבויים והשבויות  בַּעֲבוּר שאנו מתפללים בעבורם. לזכותו ובריאותו ושובו במהרה של מתן צנגאוקר בן עינב ושל כל החטופים. אמן.

"לתת להם כוח. שיהיה להם קצת אור בחושך שעובר, שיבינו שאנחנו כן נלחמים כדי להחזיר אותם - זה גם בשבילי, בשביל להתחבר למתן. שירגיש, אולי הוא באמת מרגיש, אולי הוא חושב עכשיו עליי ומתחזק". 

בנוסף היא כתבה על הקיר: "אני לא מוותרת. אתה עוד מעט בבית. כולנו מחכים לך". 

"אני משתדלת בכל פעם גם לכתוב לו, שעוד יותר יגיעו אליו כל הכוחות", היא מסבירה ומשחזרת את היום הנורא:

"רצנו לעץ פה. כשהגעתי לפה אני כבר הצלחתי לראות את כל הנוח'בות. פשוט כל עזה בתוך כל הקיבוץ שלי, כל החמאס. אני פה כבר קפאתי, כי הבנתי שבאמת הלך. ומתן רץ לכיוון שם. ואני פשוט כבר לא הצלחתי לרוץ אחריו. פשוט הסתכלתי איך הוא הולך. 

"הסתובבתי ופשוט לקחתי את השמיכה שהייתה פה, ובאתי לפה, ופשוט התכופפתי. זרקתי עליי שמיכה, ואז לאט לאט, שמעתי איך סוגרים עליי. אני שומעת את הרעש הזה פשוט מתקרב אליי. כל פעם בעדינות, משם ומפה עד שכבר היה ירייה ורימון, משכו אותי. 

"פשוט גררו אותי, עד לפה", היא אומרת תוך שהיא בוכה. "ואז זרקו אותי לפה. אחד מחזיק אותי, ועוד איזה חמישה מכוונים אליי נשקים ורימונים, RPG. אז אמרתי, זהו. הולכים להרוג אותי, לאנוס אותי. כי גם רצו שאני אפתח להם את המצלמה. אז אמרתי: 'זהו הולכים לעשות גם בלייב. הולכים לאנוס אותי או להרוג אותי בלייב. וזה מה שהולך להיות בראש של אימא שלי, התמונה הזאת'. אז פשוט קפאתי. הרמתי ידיים, אמרתי להם, אני ממקסיקו והכול, דיברתי באנגלית: 'אני ממקסיקו. אני אעשה מה שאתה רוצה, אל תהרוג אותי...'. ואז פשוט הביאו לי קנה של נשק.

"בדרך כל עזה מסביבי. אני מקבלת מכות מימין, משמאל, על הראש, ברגל, מושכים אותי, שורפים לי את הרגל, גוררים את הרגל שלי על הרצפה ככה שגם על האצבעות קיבלתי כוויות, ואז באיזשהו שלב פשוט איבדתי להם את ההכרה והתעלפתי על האופנוע.

"התעוררתי כשאני במקום כזה הרוס, פשוט דפקו לי שפריץ לאף של בושם, כאפות לפנים, מים, כשאני שוכבת על אבנים, עומדים איזה עשרים חמסניקים עליי, ואז פשוט משכו אותי והרימו אותי והעמיסו אותי לרכב ששלוש נוח'בות יושבים מקדימה, שלוש מאחורה. מתחילים כזה לנסוע ואומרים לי: 'וולקום טו עזה' כשאנחנו כזה באמצע ח'אן יונס, עוברים ברחוב, וכל האזרחים רואים אותך, מסתכלים עלייך, כאילו את פרס.

"נכנסנו לאיזשהו בית, לחדר, שמלא בקלצ'ניקובים, רימונים, נשקים, נוח'בות, איזה מפקד. ואז כשנכנסתי, פשוט כולם התקפלו עליי. היה אחד שפשוט תפס אותי ואמר לי: 'מפה את כבר לא יוצאת, את אשתי, אנחנו הולכים להביא ילדים, אנחנו פה, זה המשפחה החדשה שלך'. ואז נשארתי עם שני השומרים הקבועים שלי, ושניהם מסתכלים עליי כל הלילה". 

על השאלה האם היא הצליחה לישון, היא עונה: "לא, עד היום".

היא ממשיכה לשחזר:

"הם קמים באיזה 4 וחצי מהמסגד, וזה פשוט לשבת על הספה בלי לזוז. ושהם מסתכלים עלייך ואז לקראת הצהריים כזה הביאו עוד חטופה. ואז התחלנו לדבר, ואז הבנתי שהיא גם מניר עוז, נהייתה שותפה שלי, בגורל". היא מדברת על החטופה ליאת אצילי שאף היא חזרה מהשבי.

"הזמן לא עובר", היא מספרת, "וגם אני בקושי ישנתי שעה, שעתיים. אבל היה לנו קצת דומינו, נחש וסולמות. שעם הלוח של הנחש בסולמות, זה היה לוח שנה שלי כדי לדעת באיזה יום אנחנו נמצאים. פשוט הייתי סופרת כל יום, אז הייתי יודעת.

"ליאת איכשהו התחילה יותר לדבר. אני תמיד שמרתי מרחק. פחדתי. אני יודעת ש... כל רגע הם יכולים לחטוף את הג'ננה ולירות בי. אבל לאט לאט כן הצלחתי איכשהו. כי אמרתי אני חייבת לקנות אותם. אחד אמר שהוא מורה למתמטיקה, השני, אמר שהוא עורך דין. ליאת הייתה מדברת איתם על השואה, על מלחמות. אני לא. ברגע שהוא אומר לי שהוא שומר את המפתח לבית שלו מ-48', אין לי עם מי לדבר. יש בקרים שאתה קם, ואתה רואה שזה יום שאסור לך לדבר, אסור לך לנשום. אל תוציא מילה מהפה. היום הם לא במצב רוח לדבר. היה לו פרצוף של כועס. וככה הייתי יודעת שזה יום שאסור לדבר, משהו קרה".

על השאלה איך זה בא לידי ביטוי, היא עונה:

"שאין שירותים או שאין מים או שאין אוכל או שאי אפשר לקום. היה איזשהו שלב שלא היה לי גם כוחות, כי גם לא היה אוכל, אני הייתי מקיאה כל היום, התעלפתי להם".

"כל פעם בא מישהו, דופק בדלת או שבא מישהו ועושה חקירה. מעירים אותך בשתיים לפנות בוקר לחקירה".

על מה חקרו אותה. על כך היא עונה:

"אם אני לא חיילת, מה עשיתי בצבא, מה אני יודעת. אם אחד מהשומרים שלנו היה יוצא, אז היה מגיע מישהו להחליף אותו וזה שהיה מחליף אותו היה בן אדם שלא מוריד את העיניים ממך....

"היה לנו קצת אל ג'זירה פעם ב-. כרגיל רואים את ביבי וגלנט אומרים שזה מלחמה ארוכה וזה היה קשה לשמוע את זה. מה זה מלחמה ארוכה? מה איתנו? אני לא שמעתי כלום, רק כשמדברים על עסקה, שישראל מתנגדת. זה היה מאוד קשה, כי הבנתי שהם לא נלחמים עלינו".

היא נשאלת אם הרגישה שוויתרו עליה.

"כן" היא עונה, "ואז ראיתי פעם אחת את העצרות, אמרתי או-קיי, יש מלא אנשים, 'ליאת, אנחנו חוזרות. העם איתנו' - זה נתן לי מלא תקווה. אבל כל יום הוא יום חדש, וכל יום את קמה להילחם ולחשוב על זה שאנחנו חוזרות. אבל יש ימים שאת לא מצליחה. 

"זה כמו שכל הזמן הוא היה אומר: 'אתן נשארות עוד שנה, אתן נשארות שנתיים. אולי בכלל נבנה לכן פה בית מעלינו, נעשה משפחה גדולה'. בא לי למות. בא לי להרוג את עצמי לפני שאני אביא להם ילד. אם צריך, אני אריב איתו, אני אקח לו את הנשק ואני אירה בעצמי".  

על היום בו השתחררה, הי מספרת:

"החלפנו בגדים, כיסו לנו את עיניים, הלכנו לאיזה רכב ואז החמאסניק מסתובב אומר לי בעברית: 'אנחנו הולכים למנהרה'. שם כבר ראיתי שחור. הגענו לאיזה וילה, פשוט מאחורי וילה הייתה דלת עם מדרגות של כיבוי אש. ירדנו. ואז התחלנו ללכת ללכת וללכת. ואני יחפה ויש כבלים ויש אבנים וכל הרגליים שלי כבר חתכים. בזמן שאנחנו איזה שעתיים-שלוש שם, אני מנסה לשאול כל מי שעובר שם אם מישהו יודע על מתן.

"מי שקיבל אותי שם, זה היה מי שהולך להיות הבוס במנהרה, כאילו בחדר של המנהרה שלי. ואז שאלתי אותו. הוא לא ידע מי זה. ואז עשיתי לו כזה את השיער שלו. הוא אומר לי, 'מאופקים?' אני אומרת לו, 'כן'. הוא אומר לי, 'כן', הוא פה. פשוט התחלתי לבכות, להתחנן, שיתנו לי לראות אותו, ושיתנו לי לחבק אותו. רק לראות אותו, שהוא יראה אותי, שיראה שאני בסדר, לראות שהוא בסדר. זה לא עזר. הוא אמר לי, אחר כך, אחר כך, אחר כך". 

היא ניסתה חנהל משא ומתן עם החוטפים כדי לראות את מתן, אך ללא הועיל:

"אני רוצה לראות את מתן. אני רוצה להגיד לו בפנים שאני… שאנחנו נוציא אותו. ככה כמו שהבטחתי לחברים שלי שהשארתי. לדוד, שלא יכול לחבק את אשתו והילדות שלו. לאיתן שלא יכול לחזור לאימא שלו כמו שאני חזרתי. אני הבטחתי להם שאני אוציא אותם משם, ובינתיים אני לא עומדת בזה. ואני שואלת את עצמי אם אני עושה את הכול - כי עברו שמונה חודשים והם לא פה".

היא מנשאלה האם היא רואה את עצמה חוזרת למי שהיתה לפני החטיפה.

"למה שהייתי לא", היא עונה. "אילנה לא תהיה אילנה של 6 באוקטובר. החיים שלי השתנו. אני רוצה שהחטופים ישתחררו. אני צריכה שהעם יתחיל את השיקום שלו. אני צריכה שמישהו ישמע אותנו, שיבין שאנחנו מבקשים את החיים שלנו, את האנשים שלנו, את המשפחה שלנו, את הדם שלנו. לא ביקשנו מעבר, זה כל מה שאני צריכה".