אמו של הלוחם שנפל: "הוא אמר: אם כבר למות אז על קידוש השם"

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

בעיתון "בשבע" פורסמה כתבה שבה רואיינה ללי דרעי, אימו של רב־סמל במילואים סעדיה דרעי הי"ד שנפל ברבות בעזה.

לניכם הכתבה המלאה:

""סעדיה היה מאוהב בעם הזה", פותחת ללי דרעי ומספרת על בנה רב־סמל במילואים סעדיה דרעי הי"ד, לוחם בחטיבת אלכסנדרוני ואברך בישיבת יפו, שנפל בקרב במרכז רצועת עזה, והוא בן 27.

בימים אלה מלאו 30 יום לנפילתו. "הוא גם אהב את התורה ואת הארץ בכל מאודו ונלחם למענה בלי לשאול שאלות. היה לו ברור שזו המשימה שלו. אבל אז הנורא מכול קרה והוא עלה בסערה השמימה ואני הפכתי לאמא שכולה. זה אובדן שהוא לא נתפס", משתפת ללי בעיניים דומעות. "לאבד בן יקר כמו סעדיה זה כאב שמפלח את הלב, זה קשה ברמות שאי אפשר בכלל לדמיין, זה געגוע אין־סופי וצער עמוק. אבל באותה נשימה, אני מבינה שבאמת הפנימית זה מחיר שאני שלמה איתו כי זה המחיר שלצערי, לצערו של עם ישראל ואני בטוחה שגם לצערו של הקב"ה, אנחנו צריכים לשלם כדי לזכות בארץ הזאת", היא אומרת ומוסיפה: "ואני יודעת שגם סעדיה היה שלם איתו. אני יודעת את זה כי הוא דיבר איתנו על כך שהוא לא מפחד למות. הוא אמר: אם כבר למות אז על קידוש השם. ככה הוא אמר לבעלי זמן קצר לפני שהוא נהרג. היה לו חשוב כנראה להעביר לנו את המסר הזה", היא אומרת.

"יותר מזה: חבר של סעדיה שהגיע לנחם בשבעה, סיפר לנו שיום אחד הוא ראה את סעדיה בבית הכנסת ביפו בנפילת אפיים בתפילה עושה כמנהג האשכנזים ומניח את המצח שלו על היד. הוא ניגש לסעדיה ושאל למה הוא משנה מהמנהג שלו, וסעדיה ענה: למדתי שמי שמוכן למות על קידוש השם צריך להתפלל ככה, ואני מוכן למות על קידוש השם. זה היה כמה ימים לפני שהוא חזר לעזה".

כאמא, מה זה עושה לך כשאת שומעת דבר כזה?

"זה מוריד ממני המון אחריות", היא מסבירה. "כמה ימים לפני שהוא נהרג הוא היה בבית בחופשה קצרה מהצבא, אבל כשהוא שמע על שמונה חיילים שנהרגו בעזה הוא בכה בכי תמרורים. הבן שלי, שאף פעם לא בוכה, מירר בבכי על החיילים ואמר: אני חוזר. אשתו התחננה שיישאר אבל הוא אמר לה: אני לא מסוגל להישאר במזגן כשהחברים שלי הגיבורים נלחמים שם. אדם פרטי שהפך לאדם כללי", היא מציינת. "אז מצד אחד כן, יש לי אחריות כי נתתי לו את החינוך הזה. מצד שני, באופן מאוד מפתיע, אין בי טיפה של כעס, לא כלפי שמיא ולא כלפי אף אדם. כרגע אני בשלב שאני מתפעלת מהילד המדהים שלי", קולה נשנק מדמעות.

הבן האהוב שלך איננו. אין בך טרוניה כלפי שמיא?

"אין כעס. פשוט אין. ואני הראשונה שמופתעת מכך. כאשר אבא שלי נפטר, לפני תשעה חודשים, כעסתי המון על הקב"ה: איך בן אדם שלא לקח אקמול מימיו הפך תוך שנה לגוף שמחובר לצינורות? הייתי בטוחה שיהיו לי המון שאלות כלפי שמיא אחרי שסעדיה נהרג. ציפיתי להן. כמעט התכוננתי אליהן. אבל הן פשוט לא באו. בעצם אתקן, הן טרם באו. יש לי מין שלווה פנימית ותחושה עמוקה שסעדיה נדרש למעלה כדי להשתתף במלחמה ברובד אחר. הגעגועים קיימים, הכאב הוא בלתי נתפס, יש תהומות של חושך, אבל הכעס פשוט לא קיים".

"אני בעיקר מבינה שגידלתי מלאך", היא מוסיפה. "שכל דבר שהוא היה עושה, הוא היה שם את עצמו שני – זה מה שהפך אותו למי שהוא. הייתה בו יכולת מופלאה של נשיאת חן", היא מתארת את ליבת הקסם של בנה. "למצוא חן זו פעולה דו־צדדית. הוא היה כל הזמן מוצא את החן אצל האדם שמולו ומתוך שהוא היה מוצא את הטוב בזולת, אז גם בעיני הזולת הוא היה מוצא חן. וזה משהו שהוא כל כך נצרך בימים הלא פשוטים האלה", היא מדגישה. "כל כך הרבה זמן אנחנו חיים בתוך שיח מפלג ומקטב, שזורע בכולנו ייאוש ופירוד. יש בינינו ויכוחים מרים, ואני לא מתעלמת מהדיון הנוקב שיש לי עם כמה אוכלוסיות פה במדינה, שהוא דיון מוסרי ואידאולוגי חשוב. אבל זה לא משנה שהמצע שעליו נצמיח את השיח בינינו חייב להיות של נשיאת חן זה של זה".

יהיו שיגידו שמדובר בתמימות.

"ממש לא. זאת החלטה מושכלת, זאת לא נאיביות. אני ממש לא נאיבית. אני כואבת את המצב ומאמינה שאנחנו נדרשים לפתח בינינו דבר ראשון שיח מכבד ואוהב, ורק אחר כך ננהל גם את הדיון הנוקב שנדרש. יש לי דיון נוקב עם קפלניסטים, יש לי דיון נוקב עם חרדים, אני לא מטשטשת את המחלוקת. אבל קודם בואו נקבל החלטה לשאת חן, לראות את הטוב שבאחר", היא כמעט מתחננת. "היום אני מסוגלת להבין שכשכאב לי בשנה שלפני שמחת תורה – וכאב לי מאוד בכל חלק בגוף – היו אנשים אחרים במדינה שגם להם כאב. המבט צריך להיות לא מרוכז רק בעצמנו".

מה עם אלו שמונעים משנאה?

"אני לא מדברת עליהם. הם מיעוט שבמיעוט. תביני, 98 אחוזים מהעם לא במקום הזה, הם צמאים לאחדות באמת. הבעיה שאנחנו מתרכזים באחוז הקטנטן והקולני הזה שנותן את הטון, וכל התקשורת והפוליטיקאים מדברים אליו ועליו".

כי הם קובעים את השיח.

"נכון, אבל אני באה מצרפת, שם הרוב עשה את המהפכה. גם כאן אפשר לעשות מהפכה כזאת כי העם שלנו רוצה אחדות. הוא רוצה את הביחד. אני לא מוכנה להפסיק לבקש לנקות את השיח בינינו ולשאת חן. גם אם יקראו לי נאיבית מימין ומשמאל זה לא משנה, כי מדובר מבחינתי בצו השעה", היא מבהירה.

"יש חילוקי דעות, ועוד איך. יש כאלה שאנחנו לא מסכימים איתם על הרפורמה המשפטית או על הנוכחות שלנו ביהודה ושומרון, אז מה? קודם כול אני אקשיב, ואחבק חזק, כי הם אחיי ואחיותיי. אנחנו עם נפלא מלא כוחות. לכן כשדיברתי בלוויה, אמרתי שהעם שלנו נמצא בעולמות העליונים. הוא עם בריא בנפשו והוא דורש מבט גדול. לצערי, ההנהגה שלנו צריכה לעלות למדרגה הזאת. הם חייבים לנו את זה".

איך את מסבירה את ההד הגדול שההספד שלך עשה?

"לפני הלוויה ידעתי שאני רוצה לכתוב הספד, אבל חשבתי שלא אצליח לכתוב. עשר דקות לפני שהאוטובוס הגיע לקחת אותנו ללוויה התיישבתי במיטה וכתבתי. לא הייתה מחיקה אחת בהספד הזה. הכול התפרץ מתוכי. אני מרגישה שהייתי צינור. זה לא אני כתבתי – הנשמה שלי כתבה, סעדיה כתב, אני לא יודעת. כל מילה בהספד הזה נבעה מעומק הנשמה שלי".

התגובות של רבים היו שהוצאת להם את המילים מהפה.

"כנראה שכשאתה מדבר מהנשמה, אז הנשמות האחרות מתחברות. הרי נשמת ישראל חד היא, לא?" היא אומרת בהתלהבות. "זה מדהים לראות כמה השורש שלנו הוא אחד. אני ראיתי אותם בשבעה, באים אלינו מכל הארץ, דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים, משתתפים בצערנו, נותנים חיבוק, מרגישים משפחה אחת".

למה אנחנו צריכים להגיע למציאות של נפילת בן כדי לזכור שאנחנו אחים?

"צודקת. לכן מה שאני עושה כרגע זה להסתובב ברחבי הארץ ולומר לאנשים: בבקשה אל תחכו שעוד חייל ייפול כדי לשמוע את אבא או אמא שלו קוראים הספד שיעורר אתכם ויזכיר לכם את הכוח שלנו כעם. תעצרו רגע, תבינו מראש את האמת הפשוטה הזאת ותקבלו החלטה למצוא את החן בזולת. אם כולנו נקבל החלטה כזאת, נחולל מהפכה".

זה בכלל ריאלי?

"זה ריאלי מאוד", היא מתעקשת. "ואני מאמינה שעם ישראל לגמרי נמצא שם".

הסבא והנכד נפגשו למעלה

אשת התקשורת והפובליציסטית ללי דרעי בת ה־48 היא אמא לשישה ותושבת היישוב עלי בבנימין. בחודשים האחרונים הקדישה את עצמה לעשייה למען יתומי ואלמנות המלחמה, אך בחלום הנורא מכול לא שיערה שנכדיה שלה ייהפכו ליתומים בעצמם. "אני מנהלת פרויקט בעמותה שנקראת 'חמניות', שתומכת ביתומים ובמשפחות שלהם. אני מנהלת את פרויקט יתומי המלחמה. לצערנו, יש כיום מאות יתומים כאלה", היא נאנחת.

ביום שבו סעדיה נהרג היא השתתפה בכנס מקצועי שהתקיים בשדרות בנושא שכול וטראומה בעקבות המלחמה. "כל היום הקשבתי להרצאות, בערב חזרתי לעלי ובדרך עשיתי קניות לשבת. אני מגיעה הביתה עם השקיות של הקניות, עולה במדרגות, וכשפתחתי את הדלת ראיתי את המודיעים בסלון. אני עוד זוכרת שאחד מהם אמר: אנחנו מבשרים לך שסעדיה־יעקב, הבן שלך, נהרג בעזה. באותו רגע כל העולם חשך. התעלפתי. 'קח את בנך את יחידך אשר אהבת' – זה היה ממש ככה. לא יכולתי לשאת את הצער הזה', היא משתפת ודמעות זולגות מעיניה. "את כולך כאב. את לא רוצה להאמין. אבל אז את נזכרת שאת צריכה להודיע לאחים של סעדיה ולאמא שלך ולאח שלך ולאחותך – אז את מפסיקה לבכות ומתקשרת אחד אחד להודיע. לאמא שלי שגרה ביישוב הלכתי לבשר בעצמי. זה היה הדבר הכי קשה שעשיתי כל ימי חיי", היא אומרת ונושמת עמוקות. "היא אישה אלמנה בת 79, והשעה הייתה עשר וחצי בלילה. היא פתחה לי את הדלת, לא מבינה מה אני מופיעה אצלה ככה פתאום. הושבתי אותה והודעתי לה שהנכד האהוב שלה איננו. הצרחה שלה הייתה כמו יללת שופר. אני לא אשכח את הצרחה שלה עד יום מותי".

כשהיא מתבקשת לתאר את בנה שאיננו היא מדברת בעיניים נוצצות. "סעדיה היה איש שלם", היא מספרת. "הוא היה תלמיד חכם עצום, למד בכל רגע פנוי. הוא היה בעל חוש הומור. בעל משפחה מסור, בעל לרחלי ואבא מדהים להללי ולינון. הוא היה ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו גם כלל וגם פרט. מאז שהוא היה קטן הוא היה ער לצרכים של האחרים, הייתה בו רגישות מדהימה לזולת. הוא ראה כל אדם. אפילו את השם שלו, סעדיה־יעקב, נתנו לו כדי לשמח את סבא שלו, אבא שלי", היא מציינת. "היה ביניהם חיבור מיוחד. זה מאוד מעניין, אבל כשחזרנו מהלוויה של סעדיה גילינו שנר הנשמה של אבא שלי, שנפטר לפני שמונה חודשים, כבה".

מה הרגשת כשראית את זה?

"צביטה בלב. מחשבה של מה למען ה' קורה פה. אז הדלקתי נר אחד לאבא שלי, יעקב בן ללי־לאה, ונר שני לבן שלי סעדיה־יעקב בן ללי־לאה. מאז שני נרות הנשמה דלקו יחד והתחושה היא שהם ביחד עכשיו".

ללי נזכרת בתמונה האחרונה של סעדיה, שצולם עטור תפילין בעזה שעות בודדות לפני נפילתו. "אחרי שאבא שלי נפטר סעדיה קיבל על עצמו להניח את התפילין רבנו תם של סבא. בכל תקופת המילואים הוא הקפיד להניח את התפילין של אבא שלי, ודאג שיהיה מניין כדי להגיד עליו קדיש שלוש פעמים ביום, גם בתוככי עזה וגם כשהם שירתו בצפון. סעדיה סחב על הגב שלו לא רק את המאג המאוד כבד ואת התחמושת והפק"ל, הוא סחב גם את התפילין רש"י, תפילין רבנו תם, טלית ושקית עם ספרי קודש. בבוקר היום שהוא נהרג, היה איזה בחור שלא היה לו כוח להניח תפילין. אותו בחור ביקש מסעדיה להזכיר לו מדי פעם להניח תפילין, אז באותו בוקר סעדיה אמר לו: יאללה אחי, בוא תניח. הוא אמר: עזוב, אין לי כוח. אני גמור. החבר שלו, עומר סמדג'ה, לקח את התפילין שלו והביא אותם לאותו בחור. שניהם, סעדיה ועומר, בעצם גרמו לבחור הזה להניח תפילין באותו בוקר. כמה שעות אחר כך שניהם נהרגו. כשדיברנו עם משפחת סמדג'ה, אביו אורן התרגש לשמוע שעומר לקח את התפילין שלו איתו לעזה".

ללי מתארת את המחלקה של בנה כמיקרו־קוסמוס של עם ישראל. "במחלקה של סעדיה יש את כל עם ישראל – חילונים, מסורתיים, דתי לייט ודתי חרד"לי, מתנחלים ועירוניסטים, הכול מהכול. את יודעת מה זה גולני, זה עם ישראל. וזה בדיוק מה שמחרפן אותי", היא אומרת בחוסר השלמה. "החבר'ה האלה בחיים לא יחזרו לריב כמו שרבנו לפני שמחת תורה. כשתיגמר המלחמה הם יחזרו, כל הלוחמים הגיבורים האלה, והם ירצו את הביחד. הם לא יחזרו לריב. אין סיכוי. מהם יצמח שיח אחר, שיח אוהב, שיח של אחים", היא מבהירה. "ועל כל אחד ואחת מאיתנו מוטלת המשימה להתעלות לגובה של החיילים היקרים שלנו. הם הבינו לגמרי את התפקיד שלהם כחיילי צבא ההגנה לישראל, ואת המקום שלנו כעם. הם נלחמים כתף אל כתף ומבינים את הביחד הזה על בשרם".

אולי התחושה הזאת של הביחד היא תחושה שמלווה חייל במלחמה, תחושה של שיא, אבל כשהם יחזרו לשגרה, ליום־יום, הם ישכחו מזה מהר מאוד?

"אני לא חושבת. אנחנו צריכים להבין, זאת המלחמה הכי ארוכה שהייתה לנו אי פעם. והם ישנים, אוכלים, נלחמים, בוכים, צוחקים, עושים הכול ביחד. החבר'ה האלה, כשיחזרו לאזרחות, כבר לא יהיו כמו שהיו לפני כן. הם לא ייתנו לנו להיות כמו שהיינו. זאת התפילה שלי", היא אומרת. "אנחנו צריכים להכין את השטח לשיח הזה. אנחנו צריכים להגיד להם: חיילים גיבורים, אנחנו זקוקים לכם, זקוקים לשיח הזה, לאמירה החשובה שאתם מביאים לנו".

את בקשר עם הפלוגה מאז נפילתו של סעדיה?

"כן, כל הזמן. טלפונים, שיחות. הם מעדכנים אותנו מה הם עושים בעזה. הם עדכנו אותנו שהחטיבה שלהם, ברוך ה', חיסלה מאה מחבלים בשבוע האחרון. המחלקה של סעדיה עצמה חיסלה מטווח אפס שני מחבלים. חשוב להם להגיד לנו שהם לא מתכוונים לוותר, ושהם ממשיכים קדימה לא משנה מה. הם לא מוכנים להשאיר אבן על אבן עד שישמידו וימוטטו את הישות הרעה הזאת. הם נלחמים על הקיום שלנו כאן, בארץ הזאת, ולא מוכנים להפסיק. זאת אמירה ערכית, מוסרית, וזה מה שמחזיק אותם ונותן להם את הכוח להסתער קדימה", היא אומרת בהערכה.

"בדרך כלל, מחלקה שמאבדת שניים מהחיילים שלה, לוקח להם זמן עד שהם מתאוששים וחוזרים ללחימה, אבל הם חזרו מהר מאוד לפעילות. החיילים שלנו הם עם רוח ענקית. ואני רוצה להאמין שגם בנו, האזרחים, יש את הרוח הגדולה הזאת. אנחנו לא צריכים לחכות שמישהו ימות כדי להבין שהנשמה שיש בתוכנו היא ענקית".

ואת מוצאת נחמה בהסתכלות הגדולה הזאת?

"אני עליתי לארץ לבד בגיל 15. להגיד לך שבחודש הראשון לא בכיתי את כל הדמעות של חיי כי ההורים שלי לא היו איתי והתנהלתי לבדי בלי מילה בעברית? אבל ברגע שהבנתי שיש כאן סיפור שהוא גדול ממני, של עם ששב לארצו, ואני חלק ממשהו שהוא גדול בהרבה, זה נסך בי אמונה שעשיתי את הצעד הנכון".

זה חיזק אותך.

"לגמרי. הכלל והפרט והכלל – זה משהו שצריך כל הזמן ללוות אותנו בחיים. אנחנו לא נשמה יחידה בעולם. אנחנו נשמה אחת כוללת, עם סיפור בן אלפי שנים של עם. זה מדהים. אנחנו לא קולטים את הגודל", היא אומרת בלהט. "אומנם עליתי לפני שנים, אבל עדיין אני לא רואה כאן כלום כמובן מאליו. אפילו הפקקים מרגשים אותי", היא צוחקת. "אני לא מוכנה שהארץ הזאת תהיה בשבילי מובנת מאליה. אני מודה על הזכות לחיות כאן. וזה מאוד מרגש אותי לחשוב שזכיתי לגדל שלושה בנים שלחמו על הארץ הזאת. הבן הבכור שלי היה במג"ב בזמן של אינתיפאדת הסכינים. הוא נפצע ברובע המוסלמי ממחבל שדקר אותו בסכין. בן אחר שלי היה בכפיר, שמר על יהודה ושומרון. וסעדיה הבן שלי היה בגולני. אני, הילדה הקטנה שעלתה לארץ בגיל 15, זכיתי לגדל כאן דור של גיבורים, של אריות", היא אומרת בהתרגשות. "בשבילם לחיות בארץ זה מובן מאליו, ומצד שני הם יודעים בדיוק למה הם פה. הם מחוברים לשורשים שלהם. כל הלוחמים הגיבורים שלנו שנלחמים עכשיו למעננו בזירות השונות יודעים בדיוק למה הם נלחמים".

אמא שכולה בשמלה ירוקה

את משפחת סמדג'ה, משפחתו של הלוחם עומר סמדג'ה הי"ד, שנפל יחד עם בנם, הם הכירו לאחר השבעה ונפשם נקשרה בנפשה. "עד אז הכרתי את אורן סמדג'ה רק בתור דמות מוכרת, אלוף אולימפי. לא הכרנו באופן אישי, אבל רצינו להיפגש. שני הבנים היקרים שלנו נלחמו יחד. באחת התמונות האחרונות שלהם סעדיה ועומר מחייכים חיוך מאוזן לאוזן בנמ"ר שהביא אותם לזייתון. הם נלחמו יחד ומסרו את נשמתם יחד".

ומה היה במפגש?

"אהבה, המון אהבה", היא אומרת ומחייכת. "כאילו שאנחנו מכירים שונים. הנשמות שלנו התחברו. נכון שבמבט ראשון אנחנו חיים בעולמות נפרדים, אבל אני למדתי מהרב שלי, הרב אורי שרקי, שאנחנו צריכים לחפש בעולם הזה את איחוד הערכים".

מה זאת אומרת?

"למשל סעדיה, מי הוא היה? תלמיד חכם עצום או לוחם גיבור? מתנחל מעלי או עירוניסט מיפו? אדם כללי או אדם פרטי? מי הוא? הוא מכלול. אפשר לאחד הפכים, וזה מה שסעדיה עשה כל החיים שלו. איחוד ערכים זאת יכולת להבין שבסופו של דבר, הכול אחד. הפירוד הזה לאין־סוף קטלוגים הוא גלות", היא פוסקת. "אנחנו חיים בעידן של מגזרים ותת־מגזרים, ותת־תת־מגזרים, ולכל אחד יש את בית הכנסת הספציפי שלו ואת הכיפה שלו. אחרי שעליתי לארץ כתבתי לאבא שלי מכתב ותיארתי לו את המגזרים בארץ. כתבתי לו: יש כאלה שיש להם כיפה כזאת ויש כאלה עם כיפה אחרת. והוא ענה לי: 'ללי, אני אוסר עלייך להכניס אנשים למגירות. כולנו יהודים'. וזה משהו שאנחנו צריכים לזכור ולחתור אליו – כולנו יהודים. אבל לא כמו כור ההיתוך של בן גוריון, שניסה למחוק את הייחודיות כדי ליצור את דמות הישראלי האולטימטיבי, אלא מציאות שכל אחד שומר על הייחודיות שלו, על המנהגים והאידאולוגיה שלו, ומצד שני מבין שהוא חלק ממשהו גדול בהרבה".

והיא מדגימה: "גם המשפחות שלנו, סמדג'ה ודרעי, על אף כל ההבדלים בינינו לכאורה, אנחנו אחד", היא אומרת וקולה רועד. "יש פה משפחה של מתנחלים עולים ומשפחה ישראלית שורשית, שומרת מסורת, שגרה במושב ליד נתניה. לכאורה, בחיים לא היינו אמורים להיפגש, אבל הקב"ה הפגיש בינינו, ומכיוון שכך יש לנו משימה משותפת. זו תחושה שמלווה את כל האימהות והאבות השכולים שפגשתי. תחושה פנימית כזאת, שהגורל הזה מחייב אותנו למבט גבוה יותר".

זאת הצוואה שלהם?

"לגמרי. העם שלנו צמא לאחדות. אנחנו צריכים למלא את המשימה של הבנים בכלים שלנו. סעדיה התווה את הדרך. הוא השאיר אחריו את רוח הגבורה, את אחדות הערכים, את האחריות לכלל, את נשיאת החן באחר – כל הדברים האלה שהפכו אותו למי שהוא, והוא העביר את המשימה אלינו. מאז נפילתו אני בתפקיד. בלוויה לבשתי שמלה ירוקה כי הבנתי באותו רגע שאני חיילת של העם שלי. אין לי ברירה אחרת. אנחנו חייבים לעורר את השיח הזה ואני שומעת משפחות, ואני שומעת לוחמים, והם כולם לגמרי שם".

"הקורבן האדיר לא יהיה לשווא"

לא תמיד דרעי דיברה והביעה את דעתה ברבים. לאחר אירועי ה־7 באוקטובר היא גזרה על עצמה שתיקה שנמשכה חודשים ארוכים. דממה שנמשכה עד לנפילת בנה. "הטבח של השבעה באוקטובר נתן לי סטירה מצלצלת. היכתה בי ההבנה שגם אני חטאתי ברצון להשמיע את דעתי במסגרת המאבקים על המהפכה המשפטית ויהי מה, וכנראה גם אני תרמתי את שלי לשיח המפלג. גם אני אמרתי דברים קשים באולפנים, כי היינו כולנו בטנטרום של שנאת אחים, מ'הפטריוטים' ועד רשת 13", היא מדגישה. "כולנו היינו בתוך לופ להוכיח שאנחנו הצודקים. הקמנו עוד ועוד מחיצות בינינו. לכן אחרי האסון החלטתי לשתוק. ואז סעדיה נהרג, והכול פתאום נהיה לי בהיר. הבנתי שאם עד עכשיו שתקתי – מעכשיו יש לי חובה לא לשתוק. סוג של עזות דקדושה שקיבלתי, לקום ולהשמיע קול", היא מתארת את התהליך הפנימי שעברה. "אני יודעת מה אני רוצה להגיד ואני לא ארפה עד שקולי יישמע. זו המשימה של כולנו. חייבים להוריד את הלהבות ולשאת חן".

היישוב עלי שבו את גרה שילם מחיר כבד במלחמה הזאת. איך מתחזקים? מה אובדן בסדר גודל כזה עושה לקהילה?

"השכנים שלנו בקהילה הם אחד הדברים הכי עוצמתיים שפגשתי. היכולת להכיל כאב ומצד שני גם לתמוך, הרצון להיטיב וההבנה של גודל השעה, הכבוד לכל מיני סוגים של אבל, לא מובנים מאליהם. יש כאן בעלי רוח ענקית שבאה מתוך תורה ומתוך חיבור עמוק לעם ישראל".

אבל כשמשלמים מחיר כבד כל כך כיישוב, ואז סופגים זלזול והשמצות, זה לא שובר?

"לא. בכל פעם שאני מתערערת – אני מדמיינת את סעדיה רץ בחולות של זייתון ונכנסת לו אבן קטנה לנעל. זה כואב לו, אבל הוא לא נותן לזה לשבור אותו והוא ממשיך להסתער. ברגע שאתה במשימה, אתה לא נותן לכל מיני דברים קטנים ומחלישים לפגוע בך. אז הם אומרים. יכול להיות שאם הם היו מכירים אותנו יותר הם היו מבינים. לנו יש כרגע משימה, וצריך להתמקד בלעשות אותה הכי טוב שאפשר. צריך לדעת לנטרל רעשי רקע כי הם מפריעים לעוצמה של החיים, וזה נכון, אגב, לתקשורת בכלל בזמן מלחמה".

יש בך פחד שמא המוות של סעדיה יהיה לשווא?

"אני לא אתן לזה לקרות", היא מבהירה. "לא אתן שהקורבן האדיר שהקרבנו, ושכלתי הקריבה, יהיה לשווא. אנחנו, המשפחות השכולות, יחד עם הגיבורים שנמצאים ברגעים אלו בחזית וכל המשפחות של הלוחמים – לא ניתן שנסיים את המלחמה בלי שנמגר את הרע, נשמיד את חמאס ונוכל לחזור לעוטף עזה בבטחה. בדבר הכי יקר בעולם קניתי את הזכות לזעוק להנהגה שלנו ואני לא מתכוונת לוותר לה. בשם סעדיה, אנחנו דורשים ניצחון".