הרב שנפצע קשה בלחימה: "לא יודע אם אי פעם הייתי בדבקות כזאת"

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

בעיתון "בשבע" פורסם ראיון מרגש עם הרב ישי אנגלמן שנפצע קשה במהלך הלחימה בעזה.

הראיון פורסם תחת הכותרת: "אמרתי 'שמע ישראל' ווידוי, אבל התאמצתי להיאחז בחיים".

לפניכם הכתבה המיוחדת:

"יום שלישי בערב. בבניין השיקום בבית החולים שיבא אני פוגש את הרב ישי אנגלמן, לוחם בגדוד מילואים 121 ור"מ בישיבת ההסדר ברכת משה במעלה אדומים, שנפצע קשה בעזה לפני יותר משבועיים ובימים אלו עדיין מתאושש מפציעתו.

"בכל יום אני מרגיש יותר טוב, מתקדמים בעוד משהו שאפשר להודות עליו, שום דבר לא מובן מאליו", אומר הרב אנגלמן. הוא מספר כי בכל יום הוא מתפלל על משהו חדש. "היום התפללתי על הקול", הוא משתף. המטען רב העוצמה שהתפוצץ על הטנק שלו, פגע בין השאר בריאותיו ובסרעפת שלו ופגע בקולו, אך הוא אט אט מתחיל לחזור לעצמו. "להתפלל על הקול זה טוב, כי לפני כמה ימים לא התעסקתי בכך אלא בדברים יותר כואבים. כל פעם מתקדמים בדבר אחד, זהו תפקידו של השיקום", מציג הרב אנגלמן את הזווית החיובית. בעוד ימים אחדים תתקיים הערכה לגבי המשך אשפוזו, ובינתיים קשה להחמיץ את המעטפת המשפחתית והחברתית החמה סביבו, שכל העת דואגת לשלומו ומעודדת את רוחו.

גדוד 121 שבו משרת הרב אנגלמן נכנס להילחם בעזה בסבב המילואים השלישי שלו, לאחר סבבים קודמים בצפון ובעוטף עזה. לפני יותר משבועיים, באמצע הסבב השלישי, לחם הגדוד בשכונת בקשי הנמצאת מדרום לעיר עזה. בשלב מסוים קיבל הגדוד התרעה על מחבלי חמאס שנמצאים בבתים ומתכננים פעולה נגד הכוחות. "יצאנו למארב כדי לאגף את המחבלים ולהפתיע אותם", נזכר הרב אנגלמן. כמעט מחלקה שלמה עמדה בפתח בית, ובשלב מסוים סמל המחלקה נדב נולר הי"ד הכניס אותם פנימה ועמד בכניסה. כמה מטרים משם כיוון אייל אבניאון הי"ד את הטנק בשעת לילה, ולפתע נשמע פיצוץ אדיר ומטען רב עוצמה התפוצץ על הכוח. אייל ונדב הי"ד נפלו בקרב, הרב ישי אנגלמן נפצע קשה וכמה חיילים נפצעו קל.

"הייתי הקשר של אייל ועמדתי יחסית סמוך אליו, אך באותו הרגע התרחקתי", הוא מספר. "בלילה אתה לא רואה מספיק טוב, אז לקחתי כמה צעדים אחורה. ברגעים אלו התפוצץ המטען. דקה לפני כן נולר הכניס את החיילים הביתה אך הוא לא הספיק להיכנס, הוא לא במודע הציל את החיילים שלו. עד שמצאו את אייל 15 מטר משם היו כמה דקות של נוהל חניבעל כי היה חשש שהוא נחטף".

הוא מרחיב על דמותם של הנופלים. "נדב נולר היה אישיות כל כך משמעותית, כל כך מחברת בין אנשים, דמות שמחברת את הדבק של הפלוגה, סמל מקצועי ברמות שדאג לציוד לפלוגה בצורה מדהימה כולל שותפות בקמפיין שאסף הרבה ציוד ללחימה. האיר פנים לכולם. אייל היה חדש בפלוגה, הוא גם הביא אתו רוח חדשה ושונה, מהאזורים היותר שמאליים של המפה, היישר מתל אביב. בקצת זמן שהיה לנו יחד, גם בגלל שהייתי הקשר שלו, היו לנו כמה שיחות עמוקות וארוכות, כל כך שמחתי על ההזדמנות שיש לנו, דיברנו גם על ההפגנות בקפלן והסברתי לו את ההסתיגויות שיש לי מהן, ואייל עצמו אמר לי בסוף אחת השיחות, שהוא מחכה לאחרי המילואים שנוכל ללכת ביחד, הוא ואני, להפגין על דברים שמטרידים את שנינו במשותף בחברה הישראלית".

מרגע הפציעה ועד הגעתו של הרב אנגלמן לסורוקה חלפו שעה וחצי. "מעוצמת הפיצוץ עפתי קצת אחורה, לא הרבה. הרגשתי את ההדף והבנתי שנפצעתי קשה בבטן. תוך כמה דקות התחילו לטפל בי, הייתי בהכרה כל הזמן. זה היה תהליך ארוך של פינוי שלקח הרבה מאוד זמן ובכמה שלבים, עם מסע אלונקות תחת אש כאשר מסביב חיפוי ומישהו שמחזיק תחבושת על הפצע ומשאיר אותי ער. הגענו למקום שהתאג"ד היה אמור להגיע אליו, אך הוא לא הגיע והתפנינו לבסוף לבית החולים הטורקי, שבו התמקמה החטיבה. שם הייתה פרמדיקית שהצילה לי את החיים. היא עשתה טיפול ראשוני שייצב את המצב, ומשם הועברתי למנחת מסוק של 669 שהוביל אותנו לבית החולים סורוקה".

הרב אנגלמן, כאמור, בקושי היה יכול לדבר, ובמקצת קולו הוא ביקש מהסובבים אותו להעביר מסרים למשפחה. "לא ידעתי להגיד בדיוק מה מצבי, אבל היה לי ברור שאני פצוע קשה. התחלתי להעביר כל מיני מסרים להגיד לילדים. אמרתי 'שמע ישראל' ווידוי, ובמקביל כל הזמן התאמצתי להיאחז בחיים. הייתי במין מצב ביניים – שלחתי מסרים כי רציתי שיהיה למשפחה משהו, ומצד שני כל הזמן אומרים לי להישאר בהכרה, וזה הפך להיות משימה. החלטתי לרצות להמשיך, יש לי תפקיד להחזיק, צריכים אותי בבית, מחכים לי בבית, אני רוצה לחזור לילדים ולבית שיהיו בו אמא ואבא בשבילם. ובכלל, יש עוד הרבה מה לעשות בחיים".

תוך כדי הסערה שהתחוללה סביבו ניסה הרב אנגלמן לדבר עם ה'. "היה איזשהו דיבור עם ה', בקשה של הזדמנות להמשיך את החיים. דיבור מתמשך אבל לא רציף, כי כל הזמן יש כאבים, צעקות ואנשים שמדברים איתך. אתה בתודעת דבקות, לא יודע אם אי פעם הייתי בדבקות כזאת". כשהתעורר הרב אנגלמן מהניתוח, הוא ראה את אמו מרים ואשתו צופייה. "כשהתעוררתי ראיתי אותן והרגשתי שעמדתי במשימה, קיבלתי את ההזדמנות". לשאלתי האם זה מחייב אותו יותר, עונה הרב אנגלמן כי הוא מרגיש "יותר שותף, יותר מכוונן, יותר בפרופורציה לחיים"...

הרב ישי אנגלמן (33), נשוי לצופיה ואב לארבעה, הוא בנם של מרים והרב אהרן אנגלמן, מרבני ישיבת ההסדר במעלות. הוא למד בישיבה התיכונית אורות הזורעים, ולאחר מכן בישיבת ההסדר במעלה אדומים. בשיעור ז' הוא מונה לחצר"מ, ושלוש שנים לאחר מכן, בגיל 26, מונה על ידי ראשי הישיבה הרב יצחק שילת והרב חיים סבתו לכהן כר"מ בישיבה.

"המשפחה צריכה להשתקם אחרי שנה כזאת", משתף הרב אנגלמן, ומפרט על מקומן של נשות המילואים. "נשות המילואים הן שמשלמות את המחיר הכבד ביותר, הן הגיבורות בסיפור. שבוע אחרי האירוע שלנו נשים היו צריכות לראות את הבעלים שלהן חוזרים מחופשה קצרה בשבת בבית שוב לעזה. זה לא קל. הם יותר מ־200 יום עם הילדים, צריכות להמשיך לעבוד ולתפקד יחד עם חרדות אין־סופיות לגורל יקיריהן, ואילו אנחנו עייפים ויש זמנים מעצבנים אבל בסוף יש לנו גם זמן פנוי, דיבורים וחוויות. בניגוד אלינו, שאנחנו רואים שהיום הפלנו כמה בתים, הן לא רואות הישגים ממשיים מול העיניים".

כעת נמצא הרב אנגלמן בשגרת טיפולים וביקורים. "אני לא מספיק לנשום. יש לו"ז טיפולים ובדיקות ואני מתקדם בצורה טובה. במקביל, יש ביקורים של עמותות שמגיעות, מתנדבות ומתנדבים, חברים, תלמידים ורבנים מהישיבה, כל כך הרבה רצון לסייע ולהיות איתך. היו פה אנשים שהגיעו לכמה ימים מאוסטרליה וניו יורק, מדוע הם באים דווקא לכאן? כי הם רוצים להרגיש חלק ממשהו גדול. הם נמצאים במקום הנכון וחווים את הצורך לסייע, להאיר פנים ולתרום. זו הרגשה כל כך מרוממת שאנחנו חיים בחברה כזאת. חוויתי זאת בכל תקופת המילואים – מכל מקום בארץ הגיעו כדי להביא תרומות לחיילים. צריך לספר שזה העם שלנו. יש רעשי רקע, יש בעיות אמיתיות, ויש אנשים שזועקים על עוולות קיימות, לא צריך להתעלם מכך שיש דברים שלא בסדר ואפשר למחות, אבל העיקר הוא שנעצים את שיתוף הפעולה ונדע להתאחד סביבו. להשתמש בחשיבה הרציונלית שנטע בנו הקב"ה ומשותפת לכל בני האדם ולפתח יכולת לשבת, לדבר ולחשוב איך לחיות פה את החיים שלנו במדינה הזאת, גם במצב לא אידאלי.

"צריך לבנות חברה שמסוגלת להגן על עצמה תוך מוכנות לסייע זה לזה ולבנות את היחד. אפשר לפתור את רוב הבעיות ולא צריך להתמקד בקצוות ובדיבור הלא מכבד והלא ענייני. אני לא מאשים אף אחד, רק נראה שאין דרך אחרת לנהל את החיים במדינת ישראל. חלק מהדברים אפשר לפתור עכשיו, אבל ייתכן שהחברה תהיה מסוגלת להשלים את הצמיחה ולפתור חלק מהבעיות רק בעוד 50 שנה. התפקיד שלנו עכשיו הוא לאפשר לה ללכת למקומות טובים ולא חלילה להתפורר"...

הרב אנגלמן נמצא כבר עם הפנים קדימה. החיים שזכה בהם מחדש משתוקקים להתמלא בתוכן רב משמעות אפילו יותר ממה שהיו קודם הפציעה. "יש לי חלום שהתחיל לקרום עור וגידים לפני המלחמה, ואולי כעת הוא יתגשם בצורה מדויקת יותר: להקים בית מדרש לר"מים. מקום שבו הר"מים לומדים, מתפתחים ומתמקצעים ביחד ודנים גם עם אנשי מקצוע שייתנו להם העשרה נוספת. ר"מ שלומד בצורה רצינית זה לא דבר מובן מאליו, כי עיקר הזמן שלו בישיבה מוקדש למסירת שיעורים ולשיחות אישיות. אבל הר"מ גם רוצה וצריך לגדול ולהיות בתנועה תמידית של חשיבה ועיסוק בסוגיות שמטרידות אותו.

"אני חולם על בית מדרש שתהיה בו איזו רוח צעירה. אנחנו נעסוק שם גם בבעיות המשותפות שאנחנו חולקים, ויש בעיות. יש צורך בריענון ומענה לשאלות שלא מספיק עסקנו בהן שמתחדשות בכל דור של תלמידים. אנחנו לא רוצים לוותר על הישן, רוצים להמשיך אותו, אבל בכל דור צריך כלים חדשים וישנן אפשרויות צמיחה חדשות, אורות חדשים. וחייבת להיות תנועה מתמדת והתפתחות כדי להשפיע ולגעת באנשים שמגיעים לישיבות, גם בקרב אלו שיגיעו בעוד 10 שנים. לא רק מענה על הסוגיות הבוערות אתמול אלא גם על המחר. להרים תורה שבאמת תתכתב עם המקום שבו נמצאים בני האדם שאתה עומד מולם".

לסיום מבקש הרב אנגלמן לא לשכוח את הפצועים. "אני משתקם בנחת, מאוד מתקדם, הקב"ה נתן לי את ההזדמנות להמשיך להיות בריא. הייתי בטיפול נמרץ ובניסי ניסים אני נראה ככה, אבל צריך לזכור שיש רבים שניצלו אבל השיקום שלהם קשה הרבה יותר. זו מלחמה שהם ימשיכו להילחם אותה כל החיים, סבל נוראי ומוגבלויות. אנחנו כחברה צריכים להכיר את זה יותר. אני יודע על עצמי שעד הפציעה זה לא היה לי מספיק מול העיניים, וזה תיקון שאנחנו כחברה צריכים לעשות. להכיר יותר, להוקיר יותר".