סיפור מופת על האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג זצ"ל

עוד לא מחוברים לכל מה שיש לנו להציע? הצטרפו לכל הטוב שהכנו לכם ותישארו תמיד מחוברים! הקליקו כאן עכשיו >>>

בעלון "שיחת השבוע" פורסם סיפור מופת המראה עד כמה גדולה היתה חוכמתו ורוחניותו של האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג זצ"ל.

לפניכם הסיפור המלא:

""מכל משפחתי נותרתי לבדי בעולם. התגרשתי מבעלי קודם המלחמה, וכעת אני מעוניינת להינשא מחדש ולהקים את חיי מחדש".

זה היה במחנה העקורים פרנוולד שבחבל בוואריה, גרמניה, בשנת תש"ו (1946). נשמות שבורות, יהודים שחרב עליהם עולמם, ניסו להסיח דעת מן העבר ולהתמקד בעתיד. בין שוהי המחנה הזדקרה דמותו של רבי יקותיאל-יהודה אלברשטאם, האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג, שהצית מחדש את ליבם הכבוי של הניצולים ועודד את רוחם העצובה.

עם קומץ יהודים הקים את ישיבת 'שארית הפליטה' ועוד מוסדות, ואף ייסד בית דין צדק, שדן בשאלות הלכתיות סבוכות שהתעוררו אחרי המלחמה, ובין השאר בענייני נשים עגונות, שעקבות בעליהן נעלמו בימי המלחמה.

"זה קרה עוד לפני תחילת המלחמה", פתחה האישה שהתייצבה לפני הרבי. "נישאתי לבחור ירא שמיים, וכעבור כמה שנים מהחתונה נאלצנו לפרק את החבילה. בעלי נתן לי גט לעיני שני עדים, כדת וכדין.

"חודשים אחדים לאחר מכן פרצה המלחמה הנוראה. הגט אבד, אבל העדים חיים וקיימים ונמצאים כאן. הם יכולים להעיד על מתן הגט בשעתו, כדי שתוכלו להתיר לי להינשא מחדש".

רבי יקותיאל-יהודה האזין לסיפור הנוגע ללב, והורה להזמין את העדים להתייצב בבית הדין. כל אחד מהם הוכנס לבדו לחדר ונשאל מפי הרבי על פרטי מסירת הגט בבית הדין, מי היה הדיין, תאריך הכתיבה ועוד שאלות מפורטות.

עדותם של השניים הייתה מדויקת. "הבט", אמר הרבי לסופר בית הדין. "על-פי דין תורה, שני העדים כשרים ואפשר לקבל את עדותם בלי פקפוק. ובכל-זאת ליבי אומר לי שזו עדות שקר. לדעתי, השניים תיאמו ביניהם את העדות במדויק ורקמו סיפור שלא היה ולא נברא. הם בעצם מבקשים להתיר אשת איש...".

הרבי הורה לזמן אותם לעדות חוזרת. שוב נחקרו הלוך ושוב, ועדיין לא נראה שום סדק של אי-התאמה בין שני העדים. אך תחושתו הפנימית של הרבי לא חלפה. "בואו מחר שוב", ביקש הרבי.

גם הפעם השלישית לא הניבה תוצאות מרעישות. מכיוון שכך הורה הרבי לזַמן כמה מדייני ורבני הסביבה במחוז ביירן-בוואריה, לשבת עימו על המדוכה בצוותא ולהכריע.

סביב השולחן התקבצו רבנים ודיינים ששמם הלך לפניהם עוד קודם המלחמה. שוב זומנו העדים למתן העדות, לפני כל הרבנים, ונראה היה שעדותם ללא דופי. "על-פי ההלכה האישה מותרת להינשא, על-פי העדות שנתקבלה", אמרו פה אחד.

ואולם הרבי נותר בהנחת ליבו הראשונה. על כף מאזניים אחת עמדה דעתם של כל רבני האזור ועל הכף השנייה דעתו של הצדיק. הכול יודעים שהרבי הוא איש קדוש, אך התורה לא בשמיים היא ואי-אפשר לפסול עדות בלי עילה מבוססת.

שקט מעיק השתרר בחדר בית הדין. דקות ארוכות שקע הרבי בשרעפים. "הכניסו את אחד העדים", אמר פתאום.

העד נכנס זקוף קומה והתקרב אל הרבי, שנעץ באיש את עיניו היוקדות. "אמור לי, אתה היית נוכֵח בשעת מתן הגט?", שאל הרבי, כאילו זו הפעם הראשונה שהאיש מתייצב לפניו.

"כן, בוודאי", השיב העד.

"אהה", מהנהן הרבי בראשו, משתתק לרגע ושוב פונה אליו: "ומי כתב את הגט, הרב או הסופר?".

"הסופר", השיב העד.

"שאלה לי אליך", המשיך הרבי בשאלותיו. "כשהסופר כתב את הגט, הרי עליו להעתיק את הנוסח מספר התורה. האם אתה זוכר מי הוציא את ספר התורה מארון הקודש? האם הדיין הביא את הספר לחדר בית הדין והסופר גלל אותו בסיום הכתיבה, או שזה היה להפך – הסופר הביא את ספר התורה ואילו הדיין גלל אותו בסיום כתיבת הגט? זה פרט חשוב מאוד. נסה להיזכר".

זו הפעם הראשונה שלא הייתה לעד תשובה מן המוכן. "נראה לי שהדיין הוציא את ספר התורה והסופר גלל אותו", אמר בזהירות, ואז טפח על מצחו במבוכה, כשראה שהתשובה אינה נושאת חן בעיני הנוכחים. "רגע, איך שכחתי? ברור שהסופר הוציא את הספר והדיין גלל אותו בסיום המעמד. כן, ודאי שכך היה!".

שתיקה מביכה השתררה באולם. העד הבין שהסתבך והשפיל את עיניו בבושה. השאלה כמובן נועדה רק לבלבל אותו, שכן הגט כתוב בארמית ואינו מועתק מספר התורה...

רבי יקותיאל קם ממקומו וסטר על לחיו של העד. "שקרן, חצוף ועז פנים! בוש והיכלם על שרצית להתיר בשקר ובכזב אחד האיסורים החמורים בתורה!"".