עם ובלי הנעליים: דבר תורה לפרשת בלק מהרב מנדל

בפרשת השבוע כתוב שהאתון אמרה לבלעם הרשע: "כי הכיתני זה שלש רגלים". וברש"י מבואר: "שלש רגלים - רמזה לו, אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה".

על "שלושת הרגלים" נאמר "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב" - השבח בו התעטר עם ישראל, שכביכול המנעלים שלו יפים בשלושת רגליו. היכן שמענו שמעניקים שבח שכזה לבני אדם?
 
מסביר פוסק הדור רבי שלמה זלמן אורבעך זצ"ל, ולקח מוסרי הגון בצדו:
 
העליה לרגל התחלקה לשני חלקים. האחד עם נעליים והשני בלי נעליים.
 
הקטע שבו הלך היהודי עם הנעליים היה מפתח יציאתו מביתו, עד שהגיע לשערי הר הבית. שם חלץ את מנעליו. והנה בקטע הראשון, שבו היה עם הנעליים, התייסר היהודי על שעזב את מעונו על כל הממון שהיה בו, עם כל השדות והעצים, הפרות והתרנגולות. עכשיו הכל מופקר ועומד, והשכנים הרעים שלו עלולים לגנוב לו את הכל.
 
לבו של היהודי לא היה שקט עליו כל כך. ובאמת, לא פשוט הדבר לעזוב את הבית ללא שומרים. ואדם שנטש את ביתו ועלה לירושלים, הפקיר בכך את כל רכושו וממונו. נקל לתאר את מסכת התלבטויותיו של היהודי הזה, שהלך כברת דרך ונעצר, ורצה לחזור לביתו, אבל התחזק באמונתו שלא יקרה לו שום רע, כמו שכתוב בתורה הקדושה 'ולא יחמד איש את ארצך בעלתך לראות את פני ה' אלקיך שלש פעמים בשנה'. ושוב הלך כמה קילומטרים, ושוב תקפוהו דאגותיו, ושוב התחזק והתחזק, עד שהגיע סוף סוף לירושלים.
 
הקטע השני, הפחות דאוג, של העלייה לרגל, היה כאשר הגיע היהודי להר הבית, שם חלץ את מנעליו. כאן הוא כבר שהה לצד השכינה ששרתה בבית המקדש, ושכח מכל הדאגות והטרדות שאפפו אותו בדרך. והיה אם שוב עלתה לרגע מחשבת הממון במוחו, הוא הצליח להסיר ולדחות אותה כלאחר יד, שהרי מה ערכו של עוד פרדס וכרם, של עוד פרה וכבש, למול ההנאה וההתעלות הרוחנית שהיו לו בבית המקדש?
 
אמר הרב אוריבעך, אם היו שואלים אותנו: איזה שלב בעלייה לרגל חשוב יותר לפני ה' יתברך - האם השלב הראשון שבו הלך עם המנעלים שלו, והיה טרוד ומודאג על ממונו, או הקטע השני כשהגיע כבר לבית המקדש, והיה ללא מנעליו?
 
לכאורה היינו אומרים שהשלב בו הגיעו כבר העולם אל בית המקדש, יקבל עדיפות ראשונה במעלה אצל הקב"ה, שהרי אז ההתעלות היתה בשיאה, והאדם היה דבוק בקונו בצורה נפלאה!
אבל מה לעשות, ממשיך הרב אורבעך ואומר, שהשי"ת בעצמו העיד ואמר 'מה יפו פעמייך בנעלים!'. אני מעריך יותר את קטע הדרך שבו הלכתם לבית המקדש, כשנעליכם ברגליכם, והיו לכם ייסורים בעניין הממון, ובכל אופן לא התייחסתם לטענותיו של היצר הרע שניסה לפתותכם לחזור הביתה, אלא המשכתם ללכת לבית המקדש, וסמכתם עליי שאשמור על הממון שלכם, כפי שהבטחתי בתורתי.
 
כי כאשר הגעתם כבר לבית המקדש, ושכינתי שרתה עליכם, הניסיון לא היה כל כך גדול, והיה באפשרותכם להתגבר על דאגת הממון בצורה הרבה יותר קלה.
 
רואים מכאן, לאיזו דרגה אדם יכול להגיע דווקא בגלל הייסורים! עד שהשם יתברך מעיד עליו 'מה יפו פעמייך בנעלים'. ומכאן ייקח כל אדם חיזוק ועידוד למול מה שעובר עליו בחיים. דווקא כאשר הייסורים תוקפים אותך, ומסבבים את כל כולך - דווקא אז הינך חביב לפני אלוקיך יותר ויותר מהתקופה שבה היית מצוי בשלווה.
 
שבת שלום ומבורך,
הרב מנדל