החטופה ששוחררה בזעקה: "כמה קשה להזכיר לעצמך שאתה חי כשהמוות עוטף אותך מכל כיוון"

עוד לא מחוברים לכל מה שיש לנו להציע? הצטרפו לכל הטוב שהכנו לכם ותישארו תמיד מחוברים! הקליקו כאן עכשיו >>>

"מאז שהשתחררתי אני נעה בין בכי על הקברים של אבא שלי ושל אחותי, לבין השמחה וההתרגשות העצומה על זה שאני בחיים, לבין המאבק עליכן והתמונה שלכן ברגע בו עזבנו אתכן".

במילים אלו משתפת החטופה לשעבר אגם גולדשטיין אלמוג את חוויותיה הקשות מהשבי ודאגתה לחטופות ששהו איתה במנהרות ועדיין לא יצאו לחופשי.

היא שוחררה עם אמה ושני אחיה הקטנים לאחר 51 ימים.

"כבר כל כך קשה לי למצוא מילים", היא אומרת "כל כך קשה לי לעמוד מול משפחות של חטופים, שחלקן משפחות של חטופים שפגשתי בשבי, כל כך קשה לחכות בתוך עולם של עליות ומורדות כל כמה שניות בודדות.

"כל כך קשה לא לדבר. קשה לי לא לצעוק. נתתי הכול בעזה, הייתי קמה בבכי, אמרתי לאמא שאין לי כבר כוח יותר, שאני עייפה, שהמלחמה הזאת גדולה עלי. נתתי הכול והייתי שואלת את עצמי בשביל מה? בשביל מי? לקח לי זמן למצוא תשובה. בשביל החיים, אתן הכול.

"אני חיה, צריכה לחזור למשפחה, צריכה לספר את הסיפור שלי, את הסיפורים ששמעתי. נתתי הכול מעצמי שם בעזה. נלחמתי. והן, נלחמות! איזה לוחמות! ממש ברגע זה, הן נותנות הכול. מכניסות לעצמן מחשבות טובות, מזכירות לעצמן שהן בחיים. אתם יודעים כמה זה קשה להזכיר לעצמך שאתה חי כשהמוות עוטף אותך מכל כיוון?".

עוד היא אומרת:

"לאובדן יש דרכי התמודדות. שלבים של הבנה, עצב, כעס לפעמים. אבל לזה שהסתכלנו בעיניים אחת של השנייה ואני הבטחתי לכן, הבטחתי לכן שאעשה הכול, הבטחתי לכן שעוד רגע אתן משתחררות... אל תתייאשו, תרימו את הראש, יש עוד הרבה להציל.

"כמה זה קשה לא לדבר, כמה שקשה לא לצעוק, כשאתם מדברים שם בלחישות. כמה זה קשה להילחם ולעשות הכול ולהישאר תקוע באותה מנהרה וכמה טוב זה עושה לשמוע שאנשים מתאספים כי הם בעד השחרור שלך, כי הם רוצים להחזיר אותך הביתה".