החטוף שחזר בתיאור מצמרר: "מצד אחד קלצ'ניקוב, מצד שני אר-פי-ג'י, ובאמצע הילדים משחקים"

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

"לקח לי בערך שבע דקות של נסיעה להבין שלא מצילים אותי אלא חוטפים אותי. שבע דקות שלמות נסענו במכונית עד שקלטתי שהאוטו לא נוסע לכיוון תל אביב, אלא לכיוון ההפוך, לעזה".

כך מספר באופן מצמרר החטוף שהוחזר אנדריי קוזלוב בראיון ל"ידיעות אחרונות". קוזלוב היה שמונהחודשים בשבי חמאס.

"עד שהבנתי שהגבר המזוקן שיושב מאחורינו ומחזיק רובה הוא לא איזה איש כוחות מיוחדים מישראל שבא לחלץ אותנו. שזה מחבל".

קטזלוב הוא עולה חדש שעלה לארץ לבדו מסנט פטרסבורג. הוא מתאר את רגע המעבר לעזה:

"כשעברנו דרך החומה ראינו שדות מלאים עד הקצה בעזתים, חלקם על אופניים, חלק על חמורים, חלק ברגל, והם חוגגים. הם במסיבה של החיים שלהם. השמחה שלהם כל כך פראית וברברית. אני זוכר פרצוף של אחד מהם במיוחד. הוא נראה כמו חיית טרף. העיניים שלו היו קרועות לרווחה. והם מנסים להיכנס לתוך המכונית שלנו, הם דופקים חזק על השמשה, אנחנו מנסים לכסות את הפנים שלנו בידיים ושלומי ממשיך לנהוג. ה'באד גאי' שאיתנו מאחורה - בשלב הזה אני כבר מבין שהוא ה'באד גאי' - החליף מקומות עם שלומי והוא מתחיל לנהוג. אני לא יודע, אולי אצל עזתים לא נהוג להוציא רישיון נהיגה, כי הוא נהג כמו מטורף. חתך ימינה ושמאלה עם ההגה. אני משוכנע שבאחד הסיבובים ראיתי אותו דורס עם האוטו ילד, אבל המחבל לא עצר.

"לקחו אותנו לקומה השנייה של איזה בניין, קשרו לנו את הידיים מאחור בחבלים ושמו אותנו על הרצפה. הם התחילו לדבר ביניהם, ואני חושב איך אני חייב להוכיח להם שאני אזרח רוסי, שהם לקחו את האדם הלא נכון. במוח שלי אני חושב רק דבר אחד - אני חייב לשרוד את זה".

עוד הוא מוסיף:

"בימים הראשונים האלו זה היה ממש נורא. רק אחרי יומיים הם לקחו אותי לשירותים. לפני זה פשוט שמו בקבוק מים ריק ואמרו לעשות עם ידיים קשורות. אחר כך הם לקחו אותי לעשות כאילו שאני כלב, עם חבל, כמו רצועה, צועקים 'גו-גו-גו'. אמרתי להם: 'אני צריך להוריד את המכנסיים כדי ללכת לשירותים והידיים שלי קשורות', והם אמרו: 'לא אכפת לנו'. זה היה כל כך רע. לא יכולתי לעשות כלום. הם הכו אותי, שלחו ברכייה לתוך הבטן שלי...

קוזלוב הובל במשך השבי לשבעה מקומות מסתור שונים.

"בכל מקום היו תנאים שונים ואנשים שונים. הייתה את הדירה הראשונה שלנו, עם בחור ששיחק איתנו בקלפים, הראה לנו חדשות מישראל, ככה הבנו שהמצב בארץ ממש קשה ויש מלא חטופים. אז כן, חלק מהם אנשים שנותנים מספיק אוכל. אבל היו מקומות שבהם אכלנו רק ארוחה אחת ליום. איבדתי שמונה-תשעה קילו".

הוא מספר על המקום הגרוע ביותר בו שהה:

"אתר בנייה שעוד לא הספיקו לסיים לבנות אותו, מין חורבה כזו נטושה. הם שברו את הידית של החדר מבפנים, סגרו את האור, והשאירו אותנו שם עם הידיים קשורות מאחורה לבדנו, כל הלילה. רק אנחנו והקולות של הערבים שמדברים מתחת, בשכונה. לא היו שמיכות, לא כריות, רק רצפה מלאה באבק, ואתה אמור לישון. לי יש אלרגיה לאבק וכמובן שבקושי נרדמתי. אחרי שבועיים העבירו אותנו לקומה הראשונה של הבית. היינו במטבח של איזו מאפייה, מוקפים במקפיאים ובכמה מכונות ללישת בצק, לקחתי את המזרן וישנתי על הרצפה, ליד המכונות".

לשאלה אם הוא היה כל הזמן היית עם ידיים קשורות, הוא עונה: 

"כן. בחודשיים הראשונים הייתי כל הזמן קשור, או בחבלים, או בשרשראות ברזל עם מנעולים. גם בידיים וגם ברגליים. זה סרט ממש רע, הכי רע שיש. היה רק יום אחד שבו זה היה סרט טוב. היום של החילוץ".

על הדירה החארונה בה שהה וממנה חולץ, סיפר:

"באזור פברואר או מרץ הילדים התחילו לבקר גם בחלק שלנו. הם עברו מהחלק שלהם כדי לבקר את האבות שלהם - השומרים שלנו - והיו משחקים איתם. זה היה מוזר, מצד אחד קלצ'ניקוב, מצד שני אר-פי-ג'י, ובאמצע הילדים משחקים.

"דבר ראשון, הם לא קשרו אותנו יותר. הם הורידו את השלשלאות שלנו ואמרו, 'אם תעשו משהו אחד לא בסדר אנחנו נעניש אתכם או נירה בכם'. זו הייתה אזהרה שהספיקה מבחינתם. אז היינו חופשיים יחסית, אמנם לא ראינו אור שמש בכלל כי החלונות היו מכוסים בקרטונים, אבל לא היינו צריכים לבקש רשות ללכת לשירותים, המסר היה: 'כל עוד אתם טובים, אנחנו נהיה טובים בחזרה'. נתנו לנו אוכל, אבל תמיד זה היה קר, כי בערב אין בעזה חשמל ואי-אפשר לחמם. ובכל זאת, כל היום היינו מדברים על אוכל. אני כל הזמן פנטזתי על הבישול של אמא שלי, על הקציצות שלה ועל מרק העוף שלה.

"אתה שוהה בחלל הקטן הזה ומנסה להעסיק את עצמך. היו לי כמה מנטרות שכל הזמן אמרתי לעצמי. הראשונה – 'אתה עדיין בחיים', השנייה–'כל יום מתנה', והשלישית – 'המשפחה שלי מחכה לי שאחזור בחיים, שלם ובריא'. את החלק האחרון של המנטרה הזו, 'בחיים, שלם ובריא', אמרתי לעצמי ברוסית כל הזמן. להזכיר לעצמי שאני חייב לחזור להורים שלי ולמשפחה שלי בחיים. שלם. ובריא.

"כמובן שרוב הזמן חשבתי על אמא שלי, אבא שלי ואחי. ובשאר הזמן, אני ציירתי הרבה. ציירתי שם לא מעט ציורים, לצערי לא הצלחתי לקחת אותם איתי במבצע החילוץ".