מפעים: הציצית והכיפה שהצילו חיים בשדה הקרב

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

סיפור מרגש ביותר שמקשר אותנו אף לזמנינו אנו, לימ מלחמת "חרבות ברזל" התפרסם לאחורנה ופורסם בעלון "שיחת השבוע".

כך סופר:

"סיוון תשמ"ב (1982). הרב דוד תורג'מן, כיום ראש הישיבה התיכונית בדימונה, היה תלמיד בישיבת הסדר כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה, וגויס מייד למאמץ המלחמתי.

ביום הרביעי למלחמה קיבלו דוד וחבריו פקודה להגיע לכביש ביירות-דמשק, במאמץ לבלום את הסורים אם ייכנסו למלחמה, כפי שאכן קרה.

תחילה התקדמו בדממה בתוך לבנון. ביום חמישי בבוקר נתקלו באש ארטילריה סורית. החל קרב קשה מאוד, שזכה לימים לשם 'קרב סולטן יעקוּבּ'. משלושים הטנקים שנכנסו נותרו שמונה. עשרים חללים נפלו, שניים נשבו ושלושה הוגדרו נעדרים: זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן. השניים האחרונים נחשבים נעדרים עד היום.

הסורים ניהלו קרב עקשני. מכת האש החזקה של הפתיחה פילגה את פלוגתו של דוד ובודדה אותה משאר הפלוגות. דוד וחבריו נותרו לבדם, מבודדים ומותקפים באש ארטילרית כבדה. למעשה נקלעו למארב סורי מתוחכם.

הסורים נהנו מיתרון גדול: הם היו בגובה בעוד דוד וחבריו היו בעמק, חשופים מכל עבר. הסורים גם היו בני המקום והכירו את תנאי השטח, וגם מרכיב ההפתעה שיחק לטובתם.

זו הייתה שעת לילה. מצב הכוחות היה חמור. "אילו הייתי במקום הסורים, בתוך שעה עד שלוש שעות הייתי משמיד את כל הגדוד למטה", אמר המג"ד לדוד.

בעיצומם של הקרבות התקבלה הפקודה: לסגת לאחור ולמשוך אש. הכול היה אפוף עשן, והאדמה רעדה מעוצמת ההפגזות.

ופתאום נשמע בום עוצמתי, ואיתו טלטלה אדירה. הטנק של דוד ספג פגיעה. כמו מתוך חלום רע ראו דוד וחבריו את הלהבות פורצות מהטנק.

ארבעת הלוחמים זינקו החוצה. זה היה נס בלתי-נתפס שכולם יצאו בריאים ושלמים. מפקד הטנק הצליח להשתלט על האש בעזרת מטפי הכיבוי שהיו בו.

כעת היו חשופים לגמרי וחיפשו מקום מסתור. הם התחבאו מאחורי סלע גדול, שהסתיר אותם מעיני הסורים. באור ראשון פתחו בטיפוס אל הגבעות שמול סולטן יעקוב.

"אינני יודע מדוע קיבלנו החלטה זו", סיפר הרב דוד לימים. "זו הייתה שגיאה קשה, שכן בכך נחשפנו לעיני הסורים, והללו החלו לירות לעברנו. מאותו רגע היינו כברווזים במטווח. אחרי שראינו אמש את מראות המלחמה הבנו שאנו חיים על זמן שאול.

"הייתי עדיין בחור צעיר, כבן עשרים, שרואה את חבריו הטובים ביותר הרוגים ופצועים. המראות היו קשים מנשוא. הבנתי שחיי הקצרים עומדים להסתיים. כדורים ופצצות מרגמה שרקו לידנו. בנס לא נפגענו. על אף האש הקשה הצלחנו לעלות לגבעה ולהסתתר".

דוד וחבריו התחבאו, רועדים ומותשים, ממתינים לכוח חילוץ.

זה היה ביום שישי, כ' בסיוון, ערב פרשת שלח. בחצות היום עלו בראשו של דוד דברי השל"ה הקדוש, שמחצות היום ואילך מתחיל להתנוצץ אור קדושת השבת. הוא שיתף את הדברים עם חברו, ויחד החלו לשיר שירי שבת, מעודדים איש את רעהו.

ופתאום הבחין מפקד הטנק בכוחות צה"ליים על הגבעה מולם. התרגשות פיעמה בלב החיילים.

הם החלו לשאוג לעבר הכוחות שיבואו להצילם, אך הגבעה הייתה רחוקה מהם כשני קילומטרים, והכוח שם לא שמע את הצעקות. כמו בחלום רע, הם מביטים במי שיכולים להצילם, ואינם מצליחים ליצור קשר עימם.

החיילים היו אובדי עצות. מה אפשר לעשות? באותו רגע צץ רעיון בראשו של הרב תורג'מן: הציצית. הוא פשט את הטלית שלבש, קשר אותה לנשק והניף אותה למעלה. הציצית, סימן ההיכר של העם היהודי, ודאי תזהה אותם בבירור.

נרגשים המתינו החיילים לבאות, ואולם החיילים בגבעה ממול התמהמהו. ככל הנראה לא זיהו את הציצית, וחשבו שלפניהם חיילים סורים המניפים דגל לבן לכניעה.

דוד החליט להסתכן. הוא הסיר את הקסדה מראשו וחשף את הכיפה הגדולה שחבש. ואז התרומם, הכיפה לראשו והציצית בידו. הרגעים נדמו לנצח.

אחד החיילים בגבעה ממול היה בחור ישיבה. הוא זיהה מייד את הכיפה ואת חוטי הציצית וזעק: "אל תירו! הם מכוחותינו!". חייהם של החיילים ניצלו.

"בילדותי לא ויתרתי על לבישת הציצית, אף-על-פי שספגתי יחס משפיל מילדים לא-דתיים בדימונה, שבזו לכיפה שחבשתי ולציצית שלבשתי. הציצית היא שעמדה לזכותי והצילה את חיי", מספר דוד בהתרגשות.

הוא חזר מהמלחמה לביתו ביום שישי. אביו כבר שמע שהטלית והתפילין שלו נשרפו בטנק, ואמר לו: "אקנה לך טלית ותפילין חדשות, אבל כתוב 'יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני-אדם'. קודם כול ברך 'הגומל' ו'שהחיינו' על הטלית החדשה, ואחר-כך אשמע את הסיפור מפיך"...

מאז הוא עורך בשבוע הזה בכל שנה סעודת הודיה עם תלמידיו".