"זהו, אני כבר נעלם": חווה מוות קליני, הגיע לבית דין של מעלה וחזר כדי לספר

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

בראיון לערוץ 2000 מספר הרב יוסף זוהר על החוויה הייחודית שחווה כאשר נקלע לחווויה חוץ גופית והגיע לבית דין של מעלה.

"את מה שאני אספר לכם עכשיו, אני לא הייתי מאמין לעצמי. אם הייתי שומע את הסיפור הזה עכשיו, שום דבר לא היה משכנע אותי שזה נכון", הוא פותח ואומר. 

"התאריך הוא ז' באב, יום חמישי. אני מסיים את השיעור היומי שלי במקום הזה, ובדרך אני חוצה כביש בין עירוני, בשביל להגיע לרכב שלי.

"פתאום אני עף. אני לא יודע מה קרה מאותו רגע, פשוט כלום. נשכח ממני הכל. אף אדם לא יודע איך הוא נראה אם אין לו מראה לפניו, אני ראיתי. אני מסתכל ושואל את עצמי מה אני עושה פה? אני רואה את עצמי? אני זוכר את הפלא הזה שאני רואה את עצמי. ראיתי את עצמי שוכב, כשהראש לצד שמאל והרגליים לצד ימין. פה אני מתרחק, אבל לא בצורה איטית. וזהו, אני כבר נעלם.

"בשלב השני אני מגיע, לא יודע אם מישהו פעם חווה את זה, אין כזה מקום בארץ, כי העולם הזה זה לא העולם הבא. אתה מגיע למקום בלי גבול, אין לו אופק. פשוט ענק. וזה כמו מדבר, אין עצים ואין כלום. המראה היה בלי שמש, בלי ירח ובלי חושך. זה מקום אפרורי כזה".

הרב מתאר מה היה במקום הזה:

"אחר כך, זה הקטע הכי קשה לי. כשאני מגיע לנקודה הזו, אני מנסה לברוח מזה ולא להיות שם, אבל זה מה שרודף אותי. אם אני יודע שאני חרדי ואני יודע מה אסור ומה החומרה של כל דבר, ולא עשיתי את זה - אז המעשים שעשיתי, הם במזיד, הם בידיעה, בהכרה. ועשיתי עבירה, עם כל ההידורים כמו שאומרים. אני יודע שאסור ואני עושה את זה, זה אוי ואבוי.

"כל עבירה שאדם עושה בידיעה, הוא בורא כמו מעין מחבל שמלווה אותו. לא מחבל רגיל, מחבל מהחיזבאללה. כל דבר שאדם עושה בחדרי חדרים, הוא מצולם. הכל הכל רשום וצפוי. אין מישהו שיכול להתחבא.  

"אני מגיע לבית דין. בבית הדין ישבו שלושה אנשים שהייתי מאוד קשור אליהם. כל כך שמחתי ואמרתי: "הו, מישהו המליץ עליי טובה"... הרב עובדיה הגדול, הרב מרדכי אליהו, הרב יעקב ישראל פישר, אנשים שכל כך אהבתי אותם. בטוח הם יחזירו לי טובה. אבל יש דין אמת בשמים. "צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת". הכל אמת. כל צדיק מוצדק שם. אי אפשר לערבב מישהו".

הרב ממשיך ומתאר:

"אבל אז הגיעו אלו שעזרתי להם, לא לשם סיבה אחרת, אלא בשביל באמת לעזור להם ושיהיה להם טוב. אז הם באו לעזור לי אותו הדבר, מידה כנגד מידה. הלכו ולקחו במקומי את החוב שלי. הם היו כפרה עליי, של כל הצער והפחד שאני צריך לסבול, שיש בו הגיהנום, הם לקחו את זה".

"ברוך ה' בזכותם חזרתי לפה ואני חייב להם את החיים שלהם ומודה להם מאוד", הרב מסכם בהתרגשות, "כשחזרתי פתחתי את העיניים ועמדו לידי אנשים. אלו היו הילדים שלי, ולא זיהיתי אף אחד מהם כי הכל נשכח לי. חשבתי במשך כמה זמן מי הם? עד שלאט לאט חזר לי הזיכרון ואיתו גם הדיבור והתנועות. וברוך ה' היום אני כאחד האדם".