עדות מצמררת של החטופה לשעבר: "המטרה שלהם, בראש ובראשונה, זה לשבור אותך"

עוד לא מחוברים לכל מה שיש לנו להציע? הצטרפו לכל הטוב שהכנו לכם ותישארו תמיד מחוברים! הקליקו כאן עכשיו >>>

"אני יודעת כמה מילים בערבית וניסיתי לשחק על הערבית הזאת ולהגיד שאני ערביה", מספפרת בראיון מצמרר מורן סטלה ינאי.

ינאי התראיינה לחדשות 12. היא משוחררה בעסקה הראשונה לשחרור החטופים, וכעת היא משחזרת את שהיה בשבי חמאס:

"הראיתי למחבל את השרשרת שלי שקיבלתי מהספק שלי ממצרים שכתוב עליה את שמי בערבית ולא הפסקתי לצעוק להם 'איסמי סטלה, איסמי סטלה'".

היא שוחררה אך נתפסה שוב, ואז שוב שוחררה, והפעם השלישית שנתפסה כבר לא הצליחה לברוח. היא מספרת:

"הרעש של הפיצוצים, ריח העשן והקטורת והיובש בפה, הכול מאוד זכור. כשהתחילו היריות, נכנסתי אוטומטית להתקפי חרדה בלתי פוסקים וכל הזמן אמרתי לעצמי בראש שזה ייפסק עוד מעט -  אבל זה לא נפסק.

 "שמענו צעקות בערבית וזה לא היה ברור, אבל שמענו שזה רץ לכיווננו ונכנסנו לאיזשהו נקיק. שכבנו על הרצפה, חשופות לגמרי ואסור לזוז או לנשום. אני זוכרת שניסיתי להגיע עם הזרת, ממש ניסיתי להגיע עם הזרת לחולצה, להגיד לה שאנחנו חשופות. אבל אז שמעתי 'קוקו'. ממש ככה. הרמתי את הראש וראיתי קבוצת מחבלים ואז הם התחילו לצעוק "אללה אכבר".

היא וחברה שלה ניסו להציל את עצמן:

"קמנו וטסנו. בחיים שלי לא קמתי במהירות כזאת. מאפס למאה במהירות מוחלטת. קפצנו ושברתי את הרגל ומאותו הרגע המוח שלי עבד במהירות ובלי מחשבות. הם באים, ומתלהמים וצועקים, ואני אוטומטית שוב צועקת 'אני ערבייה, בבקשה אל תהרגו אותי'. הוא (המחבל) סימן על הרגל שלי ואמר 'איך תלכי?', ואמרתי לו:  'אני אלך לשם' אז הוא ענה: 'לא, חמאס, בום בום בום', ואני לא הבנתי על מה הוא מדבר בכלל אני הצבעתי על ישראל ומה הקשר חמאס שם".

עוד היא אומרת:

"ראית את ישו נגרר לצליבה? ככה אני נגררתי לעזה. הם הסתובבו, צעקו, נתנו מכות, ואז אחד צילם אותי. ופתאום עבר מסק"ר בשמיים וזה היה המסק"ר היחידי שראיתי כל החמש שעות האלו. הרמתי את הראש, והתפללתי שיפיל פצצה ואמרתי 'תפיל, תפיל, תפיל', ואז אני קיבלתי סטירה מהמחבל שצעק 'אסור'.

"באוטו הם מתחילים לשמוח, להתלהם, להתלהב, והם התחילו להרביץ לי בתוך האוטו ואז הסיוט של החיים קרה לי, האוטו נעצר. כולם שמחים, לא ראיתי שמחה כזאת בחיים שלי. ילדים, נשים, מבוגרים, זקנים – כולם. ואז נפתחה הדלת וכל מה שעבר לי בראש זה 'אני בעזה'".

בעזה היא ונגה וייס הוחזקו יחד באותה דירה.

ינאי מתארת את אכזריות המחבלים בטרור הפסיכולוגי שהם השתמשו בו:

"את לא קיימת, את הופכת להיות חומר בידיים שלהם. עכשיו הם יכולים לעשות בך מה שהם רוצים. השאלה כמה את נותנת לזה יד. היה יום אחד שהתפרצתי כי ראיתי אותו עומד להיכנס לחדר כי הוא שמע אותי בוכה, ואסור לבכות הרי, אז ישר התכופפתי, חזרתי למיטה וכיסיתי את עצמי מהר בשמיכה.

"הוא רכן מעליי וסימן לי בכתף שאסתכל עליו וצעקתי: 'לא, לא, לא רוצה, לא רוצה', והוא ממש התעקש, אז ברגע של שפיות אמרתי לעצמי 'תסתכלי עליו לפני שהוא עושה משהו אחר'. אז הסתכלתי עליו והוא אמר: "תסתכלי עליי ותזכרי את הפרצוף שלי טוב טוב - ועוד מילה אחת את מוציאה, ואת מתה'. והפרצוף הזה נשאר, וראיתי את הפרצוף הזה כל בוקר, כל רגע נתון".

 "בימים האלה הם סיממו אותי, הם נתנו לי קטמין. הייתי נרדמת באימה מוחלטת ומתעוררת לאימה מוחלטת", היא משחזרת, "את לא בוחרת ללכת לישון, את קורסת לתוך שינה.

"אחרי שלושה ימים לדעתי, הוא נתן לנו הוראה ללכת להתקלח, אבל אנחנו לא רצינו להתקלח, כי פחדנו להוריד את הבגדים. אנחנו מסמנות אחת לשנייה מאוד מהר שאנחנו לא מורידות את הבגדים, אלא רק נחפוף אחת לשנייה את השיער. הספקנו לדבר שתי דקות: 'מי את, מאיפה את, מה קרה', וזהו. אני רק זוכרת שאמרתי לה שהיא חייבת להאמין".

"היו לי המון התקפי חרדה. מן הסתם, כשאת מגיעה לעזה מהר מאוד מתחילים הבומים. וזה לא הבומים שאני רגילה אליהם, פה יש הדף".

ינאי מתארת את הרשעות של המחבל ששמר עליה כשהיא היתה נבהלת מהפיצוצים:

"הוא פשוט נקרע עליי מצחוק. כל פעם שאני נבהלת, מפחדת, מתכווצת, נדבקת לפינה, בוכה - הוא נהנה וצוחק. וזה רק עוד אחד מהשלבים האלה שהוא רוצה לשבור אותך.

"יום אחד אמרתי לנוגה שלא מעניין אותי איזה עוצמה של בום יהיה עכשיו, אנחנו לא זזות מילימטר. עוד לא סיימנו את המשפט, וקיבלנו צרור ממש רציני. ואני זוכרת שבהתחלה נבהלתי, אבל ישר חזרתי לעצמי, נשמתי עמוק, ואמרתי 'תירגעי'. הוא רץ לחדר, נכנס, הסתכל ואמר: 'אהה, לא מפחדות, אהה או-קי'. ואני הרגשתי שניצחתי אותו".

"המטרה שלהם, בראש ובראשונה, זה לשבור אותך", היא אומרת. "קודם כול נפשית, אחרי זה פיזית וזהו".

היא מתארת את מחשבותיה באותה תקופה איומה:

"אני לא בוכה, כי אני צריכה להשתיק ולסגור איזה כפתור בתוך הגוף כדי להפסיק לבכות את הבכי הזה. הדרך היחידה שהם ינצחו אותי, אחרי שהם לקחו הכול, זה יהיה אם הם יצליחו לקחת את המחשבות שלי. המחשבות שלי באותו רגע זה הדבר היחידי שהוא שלי, שמגנות ושומרות עליי ואת זה הם לא יכולים לקחת.

"הרי בסופו של דבר, אני בחוץ, אני ניצחתי. אני הצלחתי, לא אתה. אני אפילו לפעמים מפחדת שזה יפורסם שאני אומרת שניצחתי - כי זה יכעיס אותו מאוד ויש שם אנשים מאחוריי שאני גם מאוד רוצה שהם יהיו בבית".

"אני מאוד רוצה להאמין שמה שקרה לי יקרה להם, אותו דבר, שהם יצאו ועוד כמה חודשים הם ישבו פה ויגידו לך כמה הן חזקות ושהם שרדו את הכול. אני באמת רוצה להאמין בזה - וכדי שאני אוכל להמשיך את המשימה הזאת, אז אני צריכה עוד כמה אנשים שיאמינו איתי שזה באמת יכול לקרות".