מצמרר: "מצד אחד יש בי צער עמוק שלא מרפה, אבל מצד שני הבן שלי נהרג בזמן שרץ להציל חיים"

עוד לא מחוברים לכל מה שיש לנו להציע? הצטרפו לכל הטוב שהכנו לכם ותישארו תמיד מחוברים! הקליקו כאן עכשיו >>>

בעיתון "בשבע" (במוסף אתנחתא של העיתון) פורסמה כתבה מיוחדת של רבקי גולדפינגר לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.

בכתבה רואיינו הוריו של סגן נוה לקס הי"ד שנהרג ביום שמחת תורה בעודו לוחם.

לפניכם הכתבה:

"בפתח ביתה של משפחת לקס מתנוססת מדבקה קטנה עם תמונתו של הבן, סגן נוה לקס, לוחם סיירת מטכ"ל שנפל בקרב ב־7 באוקטובר.

במדבקה מצוטטים דברים שאמר בבוקר שמחת תורה, כשהיה בדרכו לקרב בבארי: "במקום שבו צריך אותי - שם אני אהיה". כך אמר, כך חי וכך נהג גם באותו בוקר, כשהחלו להישמע האזעקות בבית הוריו בלוד. במהירות ארז את חפציו ויצא לכיוון העוטף. יחד עימו ברכב היה חברו ליחידה. "הם נסעו יחד דרומה", משחזר אביו נועם. "באיזשהו שלב הם התפצלו. נוה נכנס לתוך בארי להילחם, והחבר נשאר בחמ"ל פינוי פצועים שהוקם. למעשה גם נוה היה אמור להישאר שם כחובש, אבל הוא התעקש להילחם וכך בחר בדרך שממנה לא שב".

לאחר שלוש שעות של לחימה קשה הובהל נוה כשהוא פצוע אנוש מירי מחבלים אל חמ"ל הפצועים. הרופא נלחם על חייו, אך לבסוף נאלץ לקבוע את מותו. "החבר עמד שם ליד נוה המום, מתלבט האם לומר 'שמע ישראל' עם יציאת הנשמה", מתאר נועם בחרדת קודש. "מצד אחד, גם הוא וגם נוה היו דתל"שים, והוא לא ידע איך נוה היה מקבל את זה. מצד שני, נוה נלחם ומת על קידוש השם. ואז הוא קרא: 'שמע ישראל' וכיסה את נוה. כששמענו על כך מהחבר פרצנו בבכי. זה היה לנו מאוד משמעותי לדעת שככה נשמתו של נוה יצאה מהעולם", אומר נועם בעיניים דומעות.

יום קודם לכן, בליל שמחת תורה, נוה היה שמח באופן יוצא דופן. "הוא הלך להקפות עם בני עקיבא, ובהמשך הגיע עם החבר'ה לבית הכנסת של חב"ד. נוה היה באורות. הוא נכנס לבית הכנסת ורקד עם ספר התורה כל הערב, לא עזב. החב"דניקים מבית הכנסת אמרו שכנראה הנשמה כבר ידעה", הוא אומר. "בסוף הערב הוא ביקש מהם לשיר את ניגון ארבע בבות של האדמו"ר הזקן. החב"דניקים לא רצו בהתחלה, אבל הוא התעקש, ובסופו של דבר שרו אותו בדבקות. משם הוא הגיע אלינו לסעודה בקהילה וחיבק אותנו שוב ושוב".

למחרת התעורר בבית הוריו לשמע האזעקות. "הוא דיבר עם מפקד הצוות והבין שהוא צריך לרדת דרומה. הוא התארגן מהר ונסע ליחידה. נפרדנו ממנו בחיבוק. לי הוא נתן חיבוק ארוך ולא שחרר. סיפרו לנו שהוא היה באותו יום מאוד חד ומפוקס. הבין לגמרי את גודל השעה".

עפרה, האם, מספרת שבשעות הגורליות ההן נוה היה חדור רוח קרב. "המפקד אמר: לקס, אתה הולך איתי לחפ"ק. אבל נוה התעקש: אני לוחם ואני נכנס להילחם. עם עוד חברים ליחידה הוא נלחם במשך שעות בדרך לבארי. הם נתקלו במחבלים. חשוב לדעת שחיילים נלחמו משעות הבוקר כדי להגיע לקיבוצים וליישובים בעוטף. רק בערך באחת בצהריים, אחרי שעות של לחימה, הצליח הכוח של נוה להיכנס לבארי. באותו יום סיירת מטכ"ל קפצה לאש. אנחנו יכולים להגיד, וגם אנשי בארי מספרים, שהכוח הזה של סיירת מטכ"ל, שנכנס ללב התופת וספג פציעות והרוגים, הצליח להפוך את תמונת המלחמה בקיבוץ. הם ניהלו קרב גבורה בסיטואציה בלתי אפשרית", היא מציינת את תרומת היחידה לקרב בבארי.

בשעת צהריים נכנסו לבסוף הכוחות לקיבוץ, כשמשימתם טיהור המקום ממחבלים. "הם עברו בית בית. כוח אחד תפס את הבית הראשון והם עברו לבית השני, טיהרו אותו וגילו שם את הזוג יובל ומעיין בר, מוותיקי הקיבוץ, שכבר נרצחו בבוקר. נוה ועוד קצין משלדג, סרן שילה כהן, שנהרג שעה אחר כך, אבטחו את הבית. שילה עמד מאחורי זיג (קיר קטן שמשמש מחסה, ר"ג) ונוה כרע תחתיו", מתאר נועם. "הם חיפו על כוח שעבר שם, אבל פתאום נורה ירי מאסיבי. נוה חטף אש ממחבלים שהיו טופוגרפית גבוהים יותר. הוא נפצע אנושות. החברים משכו אותו לאחור. בשלוש הדקות שהוא עוד היה בהכרה הוא שמר על קור רוח מדהים. מהר מאוד הוא התחיל לאבד את ההכרה והמפקד צעק: 'לא מוותרים על לקס!'. הם חילצו אותו בחילוץ הרואי תחת אש לפינת הפצועים בכניסה לקיבוץ. שם נקבע מותו".

ככל שנקפו השעות, החשש הכבד לגורל הבן החל מנקר בליבם. נועם: "נוה נהרג בשבת. ביום ראשון אמרה לי מעיין, הבת שלי: אבא, אני חושבת שנוה נהרג, כי אם נוה ידע שיש מחבלים בבתים הוא בטח זינק להילחם. עניתי לה בלב כבד: אני חושב שאת צודקת".

עפרה: "אני לא העליתי בדעתי שקרה לו משהו. ככל שהזמן עבר ואנשים יצרו קשר ונוה לא - המשכתי לספר לעצמי סיפורים. אבל כשראינו שחבר של נוה מהצוות, סגן אדיר גאורי, נהרג, זה התחיל לסגור עלינו", היא מתארת את השעות הקשות. "קצת הדחקתי, קצת התפללתי, וכנראה שכשאתה לא רוצה לראות משהו - אתה לא מחבר את הנקודות. אני גם חושבת שנוה היה בלתי מנוצח בשבילי ורציתי להאמין שהוא יצליח לחמוק איכשהו ממוות. בדיעבד דיברתי עם לוחם שהיה בקרבות של 7 באוקטובר, והוא אמר שמי שלחם שם ונהרג - זה דרך הטבע. מי שיצא משם בחיים - זה הנס. באותו יום התגלו הרבה תעצומות נפש. כמה גיבורים יש בעם שלנו".

מי הגיבור של צעיר בן 21?

"הרבה לפני הגיוס נוה כבר דיבר עם החברה שלו על מה יקרה אם ימות", מספרת האם עפרה. "הוא אמר שאחרי מותו הוא מבקש שלא ידברו עליו דברים טובים. הוא לא אהב שמעלים אנשים לדרגת מלאך אחרי מותם", היא מסבירה.

"נוה קרא המון על נופלים והלך עם הגיבורים האלה בחייו", מוסיף נועם. "כל הספרים המפורסמים על נופלים - הוא דקלם אותם בעל פה".

עפרה: "זו אולי התשובה איך בחור צעיר שעדיין לא התגייס מדבר על מותו. נוה היה באמת בחור מיוחד, ראינו את זה עוד בחייו, אבל מלאך הוא לא היה", היא מדייקת. "אין אנשים מושלמים, אבל אני חושבת שבשביל אדם בן 21 וארבעה חודשים הוא הספיק לעשות דרך. מגיל צעיר הוא עבד על המידות שלו. הוא ניסה כל הזמן לשפר את עצמו והיה עם רצון לתקן. אלה דברים שאנשים לא מספיקים גם בחיים שלמים".

נועם: "במסלול ההכשרה למטכ"ל הוא התבקש לציין שלוש דמויות שהוא מעריץ. הראשון שנוה בחר היה מנהיג הלח"י, אברהם שטרן. איזה בחור בן 21 יודע בכלל במי מדובר? השני היה בניה שראל. אנשים טענו שיש דמיון ביניהם".

עפרה: "נוה לקח את הספר על בניה שראל למכינה, וכשחזר אמר לי: אמא, כולם אמרו שאני דומה לו. אמרתי לו: תקשיב מותק, אתה לא דומה לו ואתה גם לא תמות! זה הבהיל אותי מאוד".

המוות העסיק אותו?

עפרה: "המוות לא העסיק אותו. הוא היה עם שמחת חיים משוגעת. ימי הזיכרון והנצחה של חיילים העסיקו אותו. היה לו מדריך אהוב מהסניף שנפטר בצבא. נוה לא החמיץ אף אזכרה שלו. הוא כל הזמן ניסה לעשות פרויקטים לזכרו. זו לא התעסקות במוות, אלא יותר ללמוד מדרכם".

נועם: "בתקופת הקורונה ביטלו את כל הטקסים של יום הזיכרון ונוה, שהיה בכיתה י"ב, פנה לעירייה ואמר שלא הגיוני שלא יהיו שום אירועים לזכר הנופלים. הוא הציע לחבור ליוזמה של ארגון 'לב אחד' לעמידה בצמתים עם דגלי ישראל בזמן הצפירה. נוה דחף לעשות את היוזמה הזאת בלוד", הוא מספר. "לימים, כשנוה נהרג ויצאנו מהבית ללוויה, נדהמנו לראות המון אנשים עומדים ברחוב עם דגלי ישראל לכבודו. אנחנו מתחילים בנסיעה ושיירת הדגלים ממשיכה וממשיכה עם קילומטרים של דגלים. אחר כך ראש העיר רביבו הסביר לנו שהם רצו להחזיר לנוה במחווה דומה ליוזמה ההיא. אותי זה מאוד ריגש".

מאז לכתו, עפרה מתקשה למצוא את המילים לתאר את בנה: "אחד הדברים הקשים והסוחטים בלדבר על נוה זה לנסות להקיף אותו במלואו. אמר לנו חבר חכם שברגע שהנשמה יוצאת מהאדם, אז כל מה שחיבר ועשה אותו לאדם שלם איננו. תמיד אחרי שאני מספרת על נוה אני מסיימת בלי אוויר, כי אני מרגישה שאני רודפת אחריו אבל לא תופסת אותו", היא נאנחת.

"נוה היה ילד פלא, מאוד מוכשר ומיוחד", מנסה נועם בכל זאת לתאר את בנו. "הוא היה יצירתי וחכם. ילד חי, שעושה המון צחוקים עם חברים, שובב כזה. נחוש עד הסוף. מנהיג עם רגישות חברתית נדירה, היה מדריך בסניף, התנדב ב'שמחה לילד' וניגן על פסנתר וקלרינט. נוה גם קרא הרבה והתעניין בדברים שלא סטנדרטיים לגילו. חברים שלו אמרו שהטעם שלו בספרים היה כמו של אדם מבוגר", הוא מחייך. "היה בו שילוב נדיר של ילד הכי חנון בעולם והכי שובב בעולם שעושה דברים מסוכנים ושובר גבולות".

"על נוה צריך לכתוב שני ספרים. ספר אחד על האדם הערכי והעמוק שהוא היה, והשני על השטויות והבלגן", היא צוחקת. "זה בדרך כלל לא מתחבר, אבל אצלו זה היה בהרמוניה". נועם מסכים: "השילוב הנדיר הזה נתן לנו כהורים את התחושה שהוא בלתי מנוצח. בחור כול יכול".

אתם יכולים לתת דוגמה?

"הם למדו בצבא על מכשירי קשר, ולצורך האימון הייתה להם אופציה לבחור לקחת מכשירי קשר שנטענים באמצעות מטען או כאלה שפועלים על סוללות. נוה התקשר אליי ושאל: אבא, איפה אפשר למצוא בטריות מהסוג הזה? עניתי לו בלי לדעת במה מדובר: במערכות השקיה או בגלאי עשן. הוא אמר תודה וניתק. מתברר שנוה פירק את הסוללות מכל מערכות ההשקיה בבסיס והיה היחיד בתרגיל שהיו לו מספיק סוללות ועבד לו המכשיר. בסוף הוא החזיר את הסוללות למקומן בלי שאף אחד הרגיש"...

עפרה ונועם יושבים בסלון ביתם כשדוק של עצב על פניהם, ומדברים בגעגוע לופת על בנם שאיננו. לעיתים נזכרים במעשי קונדס שעשה או מצטטים מכתביו ומחייכים. נועם, בן 47, הוא מנהל פרויקטים בתעשייה האווירית. "לספר להורים שלי שנוה נהרג היה קשה מנשוא. אין לי מילים לתאר את הרגע הזה. אבא שלי ישן והתעורר לבשורה הקשה. אף פעם לא שמעתי את אבא שלי בוכה, הוא בן 80 והוא מירר בבכי קורע לב".

עפרה, בת 48, עיתונאית ובעלת טור ב'בשבע', מהנהנת בראשה. "כשהודעתי להורים שלי על נוה, אבא שלי צעק בקול: ל־א! והטלפון נותק. הייתי בטוחה שהוא חטף התקף לב. אלו סבא וסבתא שגידלו את נוה והיו קשורים אליו מאוד. כמה חודשים אחרי שנוה נהרג אבא שלי חלה מאוד".

את חושבת שזה קשור למות הנכד?

"גם הרופאים סבורים ככה. הוא היה אדם בריא והאובדן של הנכד היכה בו בעוצמות. יש איזה כאב לא מדובר של סבים וסבתות שכולים", קולה נשנק. "זה עצב כפול ומכופל. הם כואבים את הנכד האהוב שנפל ואת השבר של ההורים־הילדים שלהם. זה באמת צער שהוא כבד מנשוא".

ללוד הם הגיעו לפני יותר משני עשורים. "חיפשנו לעשות משהו משמעותי בחיים שלנו. הרגשנו שזה מתאים לנו בהיבט החברתי, בחיבור טבעי לעם ישראל. הגענו ללוד כשנוה היה בן שנה וקצת, והוא גדל כאן והפך לודאי בנשמה", אומר נועם. "נוה מאוד אהב את העיר. ילד שמחובר למקום ולכל החברים, לא רק לחברי הגרעין. הוא גדל באינטגרציה והאמין באמירה החברתית הזאת".

הפרעות הקשות בלוד בזמן מבצע שומר החומות היו בשבילו נקודת שבר. עפרה: "שומר החומות היה אירוע מטלטל. בערב הראשון לפרעות נוה התקשר אליי ואמר: אני שומע שיש בלגן בעיר, לבוא? עניתי: לא. העדפתי שיישאר במקום בטוח. הוא סגר את הטלפון ואמר לחברים: הבית שלי בוער, אין מצב שאני לא בא. כבר באותו יום הוא התייצב פה. בערב הוא הלך עם חבר לחלץ אדם מבוגר מהבית והם נקלעו לתוך מארב של אבנים ויריות. למחרת הוא הקים את החמ"ל האזרחי כדי לעזור לאנשים שהמקלט שלהם סגור או שהם מפחדים לצאת מהבית. אנשים פחדו לנוע ברחובות. אחר כך הגרעין פיתח את פעילות החמ"ל והרחיב אותה".

כחלק מההתמודדות עם המאורעות, התאגדו כמה משפחות ותיקות מהגרעין למעבר לשכונת רמת אשכול, שהייתה מוקד הפרעות. השאיפה הייתה לגור שם במשך תקופה כלשהי כדי להעניק רוח גבית למשפחות הצעירות שחוו את הפרעות. גם משפחת לקס נרתמה למשימה. "נוה מאוד תמך במעבר הזה", מציינת עפרה. "עברנו לדירה בקומה רביעית בלי מעלית, בלי תנור ובלי מכונת כביסה. ונוה בכל יום שישי כשחזר הביתה אמר לנו: יאללה, תפעילו אותי. תגידו מה צריך - ואני על זה".

נועם: "היה צריך לשנע מהבית שלנו את הכביסה ואת האוכל לשבת והיה מדובר בכמויות. נוה סחב הכול, שם ברכב, נסע לרמת אשכול, עלה ארבע קומות, עלה וירד, עלה וירד, שם במקרר, ארגן פלטה, תקתק הכול. אחר כך היה בא לסעודת ליל שבת, וצעד בחזרה ארבעים דקות ברגל. בגלל שהוא האמין בזה וזה היה חשוב לו - הוא היה כולו בתוך זה".

נוה היה מחובר לעיר בכל נימי נפשו והיה הלודאי הראשון בסיירת מטכ"ל. "כאב לו שאין עוד צעירים מלוד ביחידה. הוא האמין שזה אפשרי. באופן כללי הוא האמין שאנשים יכולים להגיע רחוק יותר ממה שהם חושבים", אומרת עפרה. נועם: "כשהצוות שלו ערך סבב בין הבתים של החברים והגיע אלינו, נוה הכין תוכנית שלמה על לוד. הוא רצה שיכירו את העיר. בבוקר הם יצאו למד"ס, ונוה הריץ אותם למקומות ההיסטוריים בעיר מתקופת התנאים ותש"ח ובניין העירייה. באותו יום הוא גם ארגן לצוות פגישה מיוחדת עם ראש העיר".

עפרה: "הוא ממש רצה להעביר להם את הבשורה של לוד, שאנשים כאן לא שופטים את האחר על פי החיצוניות אלא מסתכלים זה לזה בגובה הלב. אני חושבת שמה שאנחנו קיבלנו מהעיר ומה שהילדים שלנו קיבלו מהעיר זה מטורף. החשיפה שלהם לעם ישראל ולאתגרים העצומים בעיר מעורבת. אני חושבת שנוה, כמו כל הילדים שלנו, גדל להיות אדם טוב יותר בזכות לוד. זה לא שעשינו טובה לעיר כשבאנו לגור כאן, ממש לא. גדלנו וצמחנו כאן", היא מבהירה.

מתוך החיבור העמוק של נוה לעירו נבעה גם ההחלטה של הוריו לקבור אותו דווקא בלוד ולא בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. "עוד באותו ערב שהודיעו לנו על נפילתו היינו צריכים להחליט איפה לקבור אותו. לנו היה טבעי לקבור אותו כאן, באדמת לוד", אומרת עפרה בפשטות ונועם מוסיף: "דיברנו על זה בינינו שתי דקות והבנו שגם מבחינתנו וגם מבחינת נוה זה הדבר הנכון לעשות".

מפעם לפעם הם נוסעים לבית שבו נוה נהרג בבארי, נושמים את האוויר שנשם בנם ברגעיו האחרונים. "זה לדרוך איפה שהוא דרך, להיות איפה שהוא היה. אני מוכנה לעבור לגור בזיג שבו הוא נפצע", היא אומרת. הביקור הראשון בבארי היה בראש חודש כסלו. "בבית פגשנו את הילדים שההורים שלהם גרו בבית הזה ונרצחו שם. שאלתי בעדינות את הבן: אכפת לך לומר קדיש? הוא מיד הסכים. עמדנו שם יחד, אמרנו קדיש, שרנו ובכינו והתחבקנו. הם אמרו לי: הבית הזה הוא גם הבית שלך. החיבור בינינו הוא מעבר למילים".

יום הזיכרון ויום העצמאות קשים עליהם באופן מיוחד. "לי הימים האלה קשים מאוד. אני לא מעכלת שאני חלק מהשכול, אני אפילו מעט מתכחשת אליו. תמיד הייתי מדברת עם נוה על נופלים בימי זיכרון, אז איך נוה הפך לחלק מהדבר הזה? זה לא נתפס", היא מתקשה לקבל זאת. "אחרי שהודיעו לנו שנוה נהרג, התחילו להגיע הביתה כל מיני חברים. נכנסו יואב ורחל שורק שבנם נרצח, ואופיר ובת־גלים שער שבנם נרצח, והבית מתחיל להתמלא באנשים ממשפחת השכול, שיודעים בדיוק מה אנחנו עוברים עכשיו. שאלנו אותם אם אפשר בכלל להמשיך לחיות, והם אמרו לנו שיש חיים אחרי, שזה אפשרי. זה עודד אותנו לשמוע את זה בתוך העלטה שנפלה עלינו".

יותר מחצי שנה אחרי, מה נותן לכם כוח?

"בשבילי לקום בבוקר זה אתגר", היא משתפת בכנות. "יש במלחמה הזאת המון משפחות מאוד ערכיות וחזקות, וצריך לזכור שכל יום הן בוחרות מחדש בחיים. לאבד בן זו ההתמודדות הכי קיומית שיש. להתעורר בבוקר זה הלם, לקום זאת בחירה. לי נותן כוח היש. נועם, הילדים המקסימים והמיוחדים שלנו, המשפחה המורחבת, החברים שלנו והחברים של נוה שמלווים אותנו".

ובידיעה שהוא מת בהגנה על הארץ יש מעט נחמה?

"מצד אחד יש בי צער עמוק שלא מרפה, אבל מצד שני הבן שלי נהרג בזמן שרץ להציל חיים. היו לו באותו יום כמה הזדמנויות לעשות שיפט החוצה והוא בחר להסתער. ואני חושבת שהוא היה עושה את זה שוב", היא מדגישה. "אנחנו גאים בו מאוד ומבינים שאנחנו חלק מסיפור גדול בהרבה. הסבים והסבתות שלנו היו עפים על זה שהצאצאים שלהם חיים במדינת היהודים, ואם הם היו יודעים שצאצא שלהם נהרג במדי חייל ועם נשק הם היו מצטערים אבל אומרים: אשריכם! אתם חלק מדור הגאולה! גם המחשבה הזאת נותנת לי קצת כוח לפעמים. ה' ציווה לנו את החיים, נוה ציווה לנו את החיים".

"אותי הידיעה הזאת מנחמת", מוסיף נועם. "כל הזמן אומרים 'נוה נפל', ואני מרגיש שהתיאור הזה לא תואם את התחושות שלי. ברגע הזה שבו נוה נכנס עם הכוח שלו לשכונה כזאת בבארי עם נרצחים ובני ערובה, הוא שם את ערכי הנצח לפני החיים שלו. הוא נהרג למען העם והמדינה. לכן הרגע שבו הוא נהרג הוא לא נפילה, הוא התעלות".