העיתונאית הדתייה מסבירה איך ממשיכים לתפקד אחרי מות בנה בקרב

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

העיתונאית הדתייה עפרה לקס, שנה נוה הי"S נהרג בלחימה בעזה, פירסמה באתנחתא טור שלה, וכך כתבה בו:

"השבוע ציין עם ישראל מאה ימים לפרוץ המלחמה. עוד אוגדה יצאה מעזה, עוד נשים ואימהות, אבות וילדים נושמים לרווחה, עד ימי המילואים הבאים. אבל הייתה זו גם נקודה בזמן. רגע להביט עליו, עלינו, לבחון איפה אנחנו נמצאים.

אנחנו רק מאה ימים אחרי המפץ הגדול שממנו התחיל להתגלגל אירוע שאנחנו לא יודעים איך ומתי הוא יסתיים. על היום ההוא, שבת שמחת תורה, אנחנו עוד לא יודעים מספיק. צה"ל, המשטרה, כיתות הכוננות וכל האזרחים שהותקפו או לחמו ביום הזה עדיין מצרפים רסיסי פרטים, חלקי תמונות, דקות, שעות וגזרות, ומנסים להרכיב את הפאזל של כל יישוב ובסיס. שלושה חודשים ועשרה ימים אחר כך, לא כל העדויות נשמעו ולא כל הממצאים נאספו. זה נצח במושגים של דור הווטסאפ, אבל פסיק במושגים של ההיסטוריה.

יש כאלה שבשבילם מאה ימים מתחלקים לשעות ולדקות ולשניות. החטופים שנמצאים באפלה פיזית ונפשית, מעונים וסובלים, ובני משפחותיהם שלא יודעים את נפשם. בשבוע שעבר הייתי בכיכר החטופים כדי להתפלל למענם ולהרגיש את הלבבות. אין מילים לתאר כאב כזה. כן, בלי להיכנס לעובי הפתרונות ואסטרטגיות המאבק. הייתי והרגשתי כאב מצמית שאין מילים לתאר אותו.

מאה ימים הם הרבה מאוד זמן גם למשפחות המפונים מהצפון ומהדרום, שכבר יותר משלושה חודשים לא יכולים לשוב לביתם, והזמן מתארך ואין צפי אמיתי, רציני, לשוב הביתה בביטחון. ביקרתי השבוע במלון של קהילה מהעוטף, מאורגנת כזאת, מתוקתקת, סדר מופתי. בבוקר יש גן ובית ספר וכל אחד יודע לאן הוא צריך ללכת. ובכל זאת הדמעות עלו ובאו. זה לא הגיוני. ככה חיים עשרות אלפי אזרחים במדינה היום. כמה ימים קודם שוחחתי עם אישה מפונה משלומי, ונחמץ לי הלב. היא לא כל כך עובדת, כבר נמאס לה מהמלון, אבל אין לה לאן ללכת. עם הצפון בכלל עוד לא התחלנו.

את המילים "מאה ימים" אנחנו רגילים לחבר בדרך כלל למילה "חסד" וכך למדוד את תחילת הקדנציה של ממשלה חדשה שעולה לשלטון. השבוע אברי גלעד אימץ את המבט הזה על התקופה שעברנו, אבל לא ביחס לממשלה אלא ביחס אלינו, לאזרחים שחיים פה. בתוכנית המשותפת שלו עם ארז טל בערוץ 12 החליט גלעד להניח על העיניים של כולנו משקפת קצת אחרת מכל מה שהושמע ונאמר באותו היום. יום שעסקו בו בעיקר באופק הלא נודע, בכאב ובצער.

"אמרתי לעצמי מאה ימים למלחמה, מאה ימים לתודה, יש כל כך הרבה תודות שאפשר להגיד, כי אנחנו כל הזמן עוסקים בכמה אנחנו תקועים וכל זה", הוא הסביר בפתח דבריו, "אבל אפשר גם לסכם את כל אלה שיצאו מגדרם, את כל אלה שאפשר להגיד להם תודה ביום הזה". וכאן הוא התחיל למנות רשימה ארוכה מאוד של אנשים שהוא מודה להם. גלעד הקדיש להם זמן מסך יקר, וכך הפך את התקופה הזאת למאה ימים של חסד. "אני רוצה להגיד תודה לכל מי שביום הזה הוקפץ בצו שמונה, ותודה לכל מי שבשבעה באוקטובר הקפיץ את עצמו בלי צו שמונה, ותודה לאנשי עוטף עזה שכל השנים עטפו את ישראל, ותודה ללוחמים וללוחמות של כיתות הכוננות, ותודה לכל האלופים שחזרו להיות לוחמים פשוטים, ותודה רבה לכל הלוחמים הפשוטים שנלחמים כמו אלופים ותודה לכל מי שחילצו, תודה לכל מי שהצילו, תודה לכל מי שנלחמו עד הכדור האחרון, תודה לכל מי שלא חזרו משם בחיים, תודה לכל מי שאיבדו בן או בת, אח או אחות, הורה, בן או בת זוג, חבר, חברה, יקר, יקרה. תודה לכל מי שביום פקודה התייצב למרות שאמר שיסרב, תודה לכל מי ששם בצד את הדעות שלו ונחלץ לעשייה".

והוא ממשיך עם תודות לעיתונאים שמשדרים מהחזית, לכל מי שמשדר אנרגיות טובות ולכל מי שתרם למפונים, כן, גם לילדים. הוא הודה לכל מי שהקים חמ"ל ולמי שהתנדב לאסוף, לארוז, לקפל, לכבס ולהסיע. גלעד הודה גם לעשירים שתרמו כספים רבים ולכל מי שעוזר לחקלאים, וגם להורים של המגויסים ולנשות המילואים, והוא גם לא שכח את הילדים שמתגעגעים לאבא שבמילואים, "אבל יודעים שהוא עושה את הדבר הנכון". גלעד לא שכח בורג מרכזי במאה הימים האלה, את "סבתות המילואים" ו"סבאי המילואים", והרשימה הולכת ונמשכת: הלוחמים והפצועים, והמתריעים בשער, והאנשים שאחראים על העלאת המורל, למפונים ולשוטרים, ולמסבירני חו"ל ולמנחמי האבלים ולמניפי הדגלים ולקושרי הסרטים הצהובים ועוד ועוד. מונולוג של שלוש דקות ו־15 שניות (עם פאנץ' קצר, שהעלה חיוך, כי אי אפשר בלי), ועם כל משפט שלו, עם כל חבורה נוספת שהוא מודה לה שוב מזדחלת ללב התחושה החמימה של חיבוק גדול ורחב, של עם גדול שאכפת לו. כזה שלא מפסיק לכאוב, אבל גם לפעול ולעשות. עם תזזיתי שלא נח לרגע ורואה את האחר ויוצא מגדרו למענו ולמען העם והארץ.

בתוכנית הזאת גלעד אמר עוד משהו שלקחתי איתי לדרך. כאיש תורת ימימה אביטל, תורה שהוא לומד וחי לפיה כבר הרבה שנים, הסביר גלעד שהוא לא עסוק כל הזמן במה יהיה, אלא יודע מה יש היום, ובתוך המציאות הזאת הוא פועל לפי הכוח שיש לו. האמת היא שכבר שמעתי את האמירה הזאת כמה פעמים בימי השבעה שלנו על נווה. כמה אימהות שכולות, נשים חכמות, אמרו לי אז לחיות בתוך היום־יום ולא לדאוג מה יהיה מחר. זו עבודת נפש לא פשוטה לקחת יום ביומו. דרוש שחרור מהשליטה שנדמה לנו שקיימת על העתיד שלנו, אבל כנראה שזו דרך טובה לצלוח את התקופה המאתגרת שאנחנו נמצאים בה, איש איש במקומו.

השבוע נחגוג את ט"ו בשבט. חגה של ארץ ישראל, שבו אנחנו שרים "השקדייה פורחת" לפי מילותיו של המחנך והפזמונאי ישראל דושמן. הלחן עממי והשיר קליט ונחמד, למרות שהשקדייה מתחילה לפרוח כבר בטבת ולעץ קוראים בכלל שקד. דושמן העלה על נס את הפריחה הנפלאה, המשכרת, אבל קשה להתעלם מכך שרוב העצים הנשירים בכלל לא איתו. הם עומדים נכלמים בעירומם בשלב הזה של השנה. ביקרתי השבוע בכרם גפנים. כרם שבקיץ שופע עלים ירוקים מטפסים ועמוס אשכולות ענבים נוטפי עסיס. זה היה יום סגריר והאפור שברקע היה מושלם לתמונת דכדוך. צילמתי, כי זו הייתה תמונה שביטאה בדיוק את איך שהרגשתי באותו הרגע. אבל ברגע שצילמתי גם ידעתי שהגפנים ישובו לפרוח כבכל שנה, וגם התקופה הזאת, הקשה כל כך לעם שלנו, תעבור. וצריך שנזכור שבדיוק כמו שהעץ גדל משנה לשנה, שורשיו מעמיקים והוא מתעבה, כך גם אנחנו. זו דרך הטבע. רק צריך סבלנות".