"אני לא יודע למה הקב"ה בחר דווקא בי": היהודי שהציל מאות צעירים בטבח

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

אולי כבר יצא לכם להיתקל בשם של רמי דוידיאן.

בטבח הוא חילץ מאות של בחורים ובחורות צעירים מהמסיבה ברעים. הוא עצמו תושב מושב "פטיש".

בערוץ 7 פורסם ראיון איתו.

"גדלתי עם חינוך לערכים וחגים כדת משה וישראל. לא ויתרנו במשפחה על שום חג", הוא מספר על משפחתו המסורתית.

על מושב פטיש הוא מספר:

"מאז שנולדתי אני כאן. זה הבית שלי. זאת משפחה אחת גדולה. יש כאן משהו מאוד חזק ועוצמתי. יש לי שלושה אחים שגרים במושב ועוד שלושה שגרים באופקים, בשכונה שקרובה למושב. המושב לא פונה בעקבות המלחמה, אבל חלק מהתושבים התפנו ביוזמתם".

"בדיוק שתיתי קפה והתכוננתי ללכת לבית הכנסת, כי זה יום הפטירה של אבא שלי", הוא מספר על בוקר שמחת תורה.

חבר התקשר אליו ברבע לשבע בבוקר, כשברקע פיצוצים. הוא אמר לו: "רמי, יש בלגן. אתה גר קרוב, בבקשה סע לחלץ את הבן של החבר שלי, שנמצא במסיבה ליד רעים". "אמרתי לו: סבבה. קיבלתי ממנו נ.צ. ונסעתי בלי לדעת יותר מדי מה קורה. 

"אחרי נסיעה של כמה מאות מטרים אני רואה רכב שעולה באש ובתוכו אנשים ירויים. אני חוזר לרכב ומתקשר למשטרה, אבל הם לא עונים. חשבתי שאולי זה חיסול חשבונות בין בדואים. אני ממשיך בנסיעה. אחרי קילומטר בערך אני רואה צעירים מותשים רצים בבהלה לכל עבר. צעקתי לעברם 'בואו אליי' והתחלתי לאסוף אותם. הם נדחסו ברכב כמה שיותר. עדיין לא הבנתי מה בדיוק קורה, אבל היה ברור שחייבים להוציא אותם משם". 

הוא ממשיך לספר:

"תוך כדי התקשרתי לחתן שלי ולעוד אנשים מהמושב ואמרתי להם שאני צריך עזרה, שיפתחו את המקלטים במושב וידאגו לחבר'ה שאני מביא. רציתי שהילדים יגיעו למקום מבטחים".

וכך בכל פעם חזר רמי לחלץ צעירים נוספים תוך סיכון חייו:

"אחרי נסיעה של קילומטר שוב ראיתי צעירים מתחבאים בשיחים, בבורות ואיפה לא. צעקתי להם: "זה רמי, בואו אליי". הם יצאו מפוחדים מהמסתור ושוב נדחסו ברכב יותר מ־15 ילדים. הם סיפרו לי שיש עשרות מחבלים שמגיעים ברגל, באופנועים ובטנדרים ויורים ורוצחים את כולם בדם קר. שם נפל לי האסימון שאנחנו בקטסטרופה.

"ככל שעברו השעות קיבלתי עוד ועוד שמות של חברים שנמצאים בשטח במצוקה וצריכים חילוץ מהתופת. מחוסר מענה של המשטרה וצה"ל הטלפון שלי עבר בין כולם וקיבלתי אין־סוף הודעות מבוהלות מהורים, אחים וחברים מודאגים מכל הארץ. ביקשתי שישלחו אליי נ.צ. ונסעתי לחלץ את מי שיכולתי. הייתי בלי נשק, אבל הבנתי שאין ברירה וחייבים לפעול במהירות להציל חיים".

רמי מכיר את האזור טוב מאד, ולכן למרות שכל האזור היה מלא במחבלים, הוא המשיך לנסוע באזור המסוכן ולחלץ עוד ועוד אנשים.

 "לאורך הדרך ראיתי עשרות כלי רכב מנוקבים בכדורים שעולים באש וגופות מוטלות בדרכים. זה היה קורע לב. הרמתי עיניים לשמיים והתפללתי לעזרה מבורא עולם". 

נערה בשם עמית שלחה לו מיקום שלה כדי שיבוא להציל אותה, ועל כך מספר רמי:

"קיבלתי את המיקום שלה מחבר שחילצתי. היא התחבאה בשטח. נסעתי לכיוון. היא כתבה לי: "אני מתחננת, זה דחוף, בוא מהר". היו שיבושים באינטרנט, אז הייתי איתה על הקו. צפרתי וביקשתי ממנה לומר לפי איך שהיא שומעת אותי אם אני קרוב או לא, חם-קר. לשמחתי, אחרי חמש דקות בערך הצלחתי איכשהו להגיע קרוב. יצאתי מהרכב ורצתי לכיוון שלה. לתדהמתי, ראיתי אותה מוקפת בשישה מחבלים. 

"ראיתי את המחבלים החמושים וברגע הראשון קפאתי במקום. לא ידעתי מה אני הולך לעשות עכשיו. אבל יד אלוקים נגעה בי והתחלתי לדבר איתם בערבית בביטחון. אמרתי להם: "מה שלומכם? אני אבו רמי, אני מוסלמי כמוכם. תקשיבו, החיילים בדרך לכאן והם יהרגו את כולנו. בואו נברח. תנו לי את הבחורה הזאת, אני אקח אותה ואתם תברחו לשם". אחרי כמה דקות של דו־שיח הם הקשיבו לי. העליתי אותה מהר לרכב ועפנו משם. עמית הייתה בטראומה קשה. בדרך התקשרתי לאשתי שתקבל אותה ותנסה להרגיע אותה עד שהמשפחה שלה תגיע".

"כל חילוץ היה קשה יותר מקודמו", הוא משתף את החילוץ שלקח 48 שעות רצופות ללא הפסקה. "לא ראיתי את הבית, לא את הילדים, לא חשבתי על כלום חוץ מזה. פרט לחילוצים גם אספתי המון גופות. הייתי בעשייה נון־סטופ. ראיתי בילדים האלה ילדים שלי. עבדתי על אוטומט. אני לא יודע למה הקב"ה בחר דווקא בי, אבל עשיתי כל מה שיכולתי. 

"יחד עם החתן שלי, בני דודים וחברים מהמושב עסקנו בלהציל כמה שיותר נפשות. לפי הרישומים שעשו החבר'ה, במושב היו לפחות 700 ניצולים, וגם אצלי בבית היו יותר מ־40 חבר'ה. אני כל יום מקבל עוד ועוד הודעות מרגשות בנוסח 'רמי, תודה. הצלת לי את החיים', וזה מרגש אותי מאוד".

על אותם ימים הוא אומר:

"עד היום אני נוסע לפעמים באוטו, נזכר במראות ומתחיל לבכות. אני לא יכול להריח ריחות של בישולים כי זה מחזיר אותי לריחות השריפה משם. היו לי שם הרבה רגעים קשים שלא אשכח עד יום מותי. השינה שלי היא לא שינה. יש לי פלאשבקים. זה רודף אותי. אני לא אותו רמי שהייתי. אולי ייקח זמן, אבל נתאושש". 

"מי חשב להיות גיבור בכלל?", הוא אוצר. "שואלים אותי הרבה מאיפה היה לי האומץ להיכנס לשטח שורץ מחבלים חמושים - אני לא יודע. אני לא גיבור. הייתי בלי נשק וזה היה מפחיד. אבל אני מצפה מכל אחד אחר שמגיע לסיטואציה כזאת לעשות בדיוק אותו דבר כדי להציל את הילדים.

"אני מאמין שיד אלוקים נגעה בי בשעות ההן וכיוונה אותי לאן לנסוע, מה לעשות ומאיפה להוציא את הילדים שלנו. זה לנסוע בוואדיות ובשדות, כשמעליי ומסביבי יורים בלי הפסקה וכדורים פגעו לי ברכב ואני יוצא בלי שריטה - זו יד אלוקים. הייתה לי שליחות ואני מודה לבורא שנתן לי את הזכות לעשות אותה". 

לסיום הוא אומר:

"עם ישראל עובר ימים לא פשוטים, אבל אנחנו ננצח. חשוב לזכור שבשביל המחבלים כולנו יהודים. גם אני כשחילצתי את הילדים מהמסיבה לא שאלתי מי שמאל ומי ימין, מי דתי ומי חילוני. הצלתי את כולם כי כולנו יהודים, כולנו אחים. כדאי שגם אנחנו נזכור ולא נשכח את זה".