מה אמר האב שבן אחד שלו חטוף בעזה ובנו השני נפצע מהלחימה?

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

"אנחנו מתחילים היום את השנה לא בגלל ששכחנו את החיילים שלנו, אלא להפך, הרשעה רוצה שנעצור, שלא נתפקד, שלא נקים פה מלכות, שלא תקום פה מדינה, שלא יהיה פה מדע כמו שצריך - זה ניצחון בשבילה. אנחנו פותחים את השנה בגללכם, בזכות אלה שנלחמים ומנצחים. ובסייעתא דשמיא גם אתם תצליחו להגיע ליעדים שהצבתם לכם".

כך אמר ראש בית המדרש בקמפוס לב הרב אמנון חדרי בעצרת שנערכה לעילוי נשמות הנופלים, רפואה לפצועים ותפילה לחזרתם לשלום של החטופים.

בעצרת השתתף יו"ר המזרחי העולמי הרב דורון פרץ. לפרץ ישנו בן שנמצא עדיין בשבי החמאס, ובן נוסף שנפצע בלחימה.

גם הרב מנחם קלמנזון היה שותף בעצרת, אלחנן, אחיו, הי"ד, חילץ אזרחים מבארי בשבת של שמחת תורה ונרג.

"כל ה-78 ימים שהמשפחה שלי וכל עם ישראל עוברים מסתכמות במילים 'גם וגם'. שני הבנים שלי, קצינים בצה"ל, נפצעו ביום הראשון של הקרבות", אמר הרב פרץ.

"יונתן, הבכור שלנו יצא מהבית כמאורס וזכה להתחתן עשרה ימים אחרי שהתחילה הלחימה כשהוא פצוע ברגלו. הבן השני שלנו, קצין בשריון, היה באותה שבת עם הצוות שלו בנחל עוז והוגדר כ-'מנותק קשר' בהתחלה, וכחטוף פצוע כבר 78 ימים.

"בחתונה של בני הבנתי שהנפש היהודית יכולה להכיל גם דאגה וחרדה עמוקה וגם שמחה וחדווה. נוכחותו של דניאל היתה מאוד חסרה, ויחד עם זאת הצלחנו לשמוח ולרקוד בצורה בלתי רגילה. אפשר גם וגם, למרות שקשה.

"גם במשפחה הלאומית שלנו אנחנו מתקשים להכיל שיש 'גם וגם'. חמש שנים שאנחנו עסוקים באמירות של 'או או', אבל אולי אפשר גם וגם?"

לשאלה האם חשוב יותר לחסל את החמאס או לשחרר את החטופים, הוא משיב:

"אני תמיד עונה שאפשר גם וגם. אפשר להחזיק בדעה שחייבים לשחרר את החטופים וגם לנהל מלחמה שתמגר את הרוע הזה כדי שלא תהיה עוד סכנה כזו למדינת ישראל".

עוד הוא מוסיף:

"אני לא מקנא במקבלי ההחלטות, ואני בטוח שהם לא מקנאים בנו. צריך לתת להם לקבל את ההחלטות הקשות, כי רק להם יש את כל הנתונים. כאבא אני רוצה להפוך עולמות כדי להחזיר את הבן שלי, אבל אני מבין שמקבלי ההחלטות צריכים לקבל החלטות של 'גם וגם'".

הרב מנחם קלמנזון שיתף:

"בעודי יורד ממשמרת בעתניאל, קיבלתי הודעה קצרה מאחי אלחנן עם ארבע מילים - 'אני אורז ויורד לדרום'. כששאלתי אותו מה אנחנו הולכים לעשות שם הוא ענה לי 'יעילות. לחפש במה אפשר לעזור שם'. אלחנן היה אבא מאוד מסור ובעל מעריץ לאישתו, הוא לא חיפש הרואיזם וגבורה. לפני שנכנסנו לעוטף עזה הוא אמר שהוא לא רוצה להיכנס לתופת הזאת, אבל זה היה כורח המציאות. יצאנו ונכנסנו, פינינו פצועים והרוגים, חילצנו אנשים מתוך בתים שעלו באש. פחדנו, אבל ידענו מה הסיבה שבשבילה נכנסנו לבארי.

"היום בבוקר קמתי כמו כולם לרשימת הנופלים הארוכה בזמן שאני בשמירה, כבן משפחה שכולה כפול ארבע, כאח ובן דוד ללוחמים וכר"מ בישיבה - אתה מפחד מהרשימות האלה. אבל מדינת ישראל, שהיתה במצב של מחלה גדולה - במשך 18 שנים נתנו לאזרחים להיות בחזית ולספוג קסאמים ורקטות כשהחיילים מאחורה בבסיסים, הופכת להיות בריאה. סוף סוף החיילים בחזית, כך מתנהגת חברה בריאה וחזקה, שרוצה חיים.

"במדינת ישראל יש עכשיו פחות לוחמים ממה שהיה בשמיני עצרת, אבל מנשבת בה רוח אחרת שלא היתה כאן שנים. אפשר לנהל מחלוקת מתוך רצון להכרעה, ואפשר לנהל מחלוקת כמו בני זוג, מתוך מטרה שנמשיך לאהוב אחד את השני. כשיודעים שבסוף המריבה חייבים לחזור לאהוב ולחיות יחד אז הכל ברור. לשם עם ישראל הולך עכשיו, לאט לאט אנחנו הופכים להיות חברה יותר בריאה".

אלחנן אחיו כתב דברים אלו והרב קלמנזון הקריא אותם תוך דמעות:

"האמנתי בדרך, האמנתי בשוב עמינו לארצו… אם אמות כחלל במלחמה על הארץ, שיזכרו ויזכירו שאין מדובר בעוד מלחמה או אינתיפאדה, מדובר באותה מלחמה ארוכה על ארצנו ועל זהות עמינו הנמשכת כבר 150 שנה. רציתי וניסיתי להיות אדם, להיות יהודי".

הרב הוסיף על הדברים:

"הכאב הוא עצום ויומיומי. אין נסיעה שאני לא בוכה בה, אין שמירה שאני לא מתגעגע לאחי שהיה 'מר ביטחון' בשבילנו במיוחד בזמנים כאלה, ולפדיה מרק שהיה מאוד קשור לאלחנן. אבל שניהם ידעו שעם ישראל שווה את זה, שיש לנו משימה. הלאומיות היא לא חלק חיצוני לנו, אלא חלק מאיתנו, ולכן אני מרגיש הכרת תודה לאחי שזיכה אותי להיות חלק מהצלת 100 נפשות".