הקב"ה אינו שוחק: דבר תורה לפרשת נשא מהרב מנדל

דרכו של היצר, לאחר יום גדול של התקרבות לה', או לאחר הארה שזוכה אדם להתקרב אל בוראו - להכניסו מחשבות של יאוש, כאילו חלילה לא כדאי לעבוד את ה'.
יאמר לו יצרו "אבדה תקוותך, מה לך כי תקום ותעמוד מנפילתך, ותשוב לבוראך ותאמר לו 'אכן נפלתי, אבל מעתה אשוב לדרך הישר'. הרי גם תמול גם שלשום אמרת כן, ושוב נפלת. ומה לך כי תשקר לבוראך?".
 
התשובה היא במעשה שהיה בימי האדמו"ר, ה"בית ישראל" מגור זצ"ל. בחור אחד מבני ישיבתו הוצרך לנסוע לחו"ל, ובחששו שמא יישן ויפסיד את הטיסה - נשאר ער במשך כל הלילה. לפנות הבוקר הלך הבחור להתפלל שחרית בכותל המערבי. והנה רואה הוא את הרבי דופק על שכמו ואומר לו "אתה יודע מהו השבח הגדול ביותר שאפשר לשבח את הבורא יתברך? השבח הגדול ביותר הוא שהקב"ה אינו שוחק". 
 
כך סיים הרבי את דבריו. סתם ולא פירש, ונעלם מעיני הבחור. מחשבותיו של הבחור החלו להתרוצץ. למה כיוונו דברי הרבי בדבריו הסתומים?...
 
בחזרתו לישיבת 'שפת אמת', ראה כי כבר הואר חדרו של ראש הישיבה, אחיו של האדמו"ר, רבי פנחס מנחם אלתר ז"ל. נקש על הדלת, וכשפתח לו ראש הישיבה - שטח בפניו את תמיהתו וחידתו בפירוש דברי הרבי. וכי ממה וממי יש לבורא לשחוק, שהרבי אמר שאף על פי כן אינו שוחק?
 
ענה לו הראש הישיבה: אם בתור תפקידי כראש ישיבה, באם אגש לבחור מבני הישיבה ואעיר לו על הנהגה פלונית שאינה טובה - הלה יענה ויאמר "צדקו דברי ראש הישיבה הנני מבטיח שמהיום והלאה אחדל ממנהגי זה". והנה אך יעבור יום, ושוב ינהג הבחור בהנהגה זאת, אם שוב יענה ויאמר "מהיום והלאה אחדל ממנהגי", עדיין יהיה ניתן למחול לו. אך בהישנות הדבר פעמים רבות, הרי אשחק מתשובתו, ואענה ואומר לו אין זו תשובה כלל, כי כבר הפך הדבר לשחוק.
 
אבל אצל הקב"ה אין זה כך. אף אם נבוא ונאמר לו מאה פעמים ויותר "מהיום והלאה אחדל ממנהגי זה" – לא ישחק הבורא מאתנו, אלא יקבל אותנו באהבה וחיבה כאילו שאנו מבטיחים זאת בפעם הראשונה...
 
בעמדנו לאחר חג מתן תורתנו, שבו כל אחד זכה להארה והתקרבות, נמשיך ביתר שאת ולא נתייאש, כי אצל ה' הגדול חשובה מאוד כל התקרבות, כל הארה, ואינו מתייאש בשום מצב.
 
שבת שלום ומבורך,
הרב מנדל