"לחצתי על הדוושה של הגז עד הסוף": הצעיר שניצל ממוות 4 פעמים

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

בראיון לאתר mako סיפר נועם כהן כיצד חייו ניצלו 4 פעמים במהלך התופת:

"פתאום שמענו יריות, חבר שלי הצביע על השיחים ואמר לי, 'יש פה מחבלים'. ואני עוד נהגתי בקיה פיקנטו, גם ככה רכב פחית שימורים. דפקתי פרסה ותוך כדי מרססים לנו את כל הרכב. אני קולט שהרגל של חבר שלי מחוררת. נכנסתי לחרדה, רוצים לרצוח אותנו, אנחנו בשטח פתוח, אין לאן לברוח.

"היה רגע אחד שממש הייתי צריך לשחזר שאני שם, נשמתי מאוד בכבדות, ראיתי דם בכל מקום...".

כהן משחזר איך הכל התחיל:

"ב-6:25, איך שאנחנו באים לצאת לכיוון האוטו, היו מלא טילים. היה ברור שזה משהו לא רגיל והבנו שאו-קיי, כנראה המסיבה תיגמר. חמש דקות אחרי זה כבר כיבו את המוזיקה ואמרו לכל האנשים להתפנות. נכנסתי לאוטו עם חבר, והתחלנו לנסוע לכיוון הבית.

"הבנו שזה לא סרט ושאנחנו צריכים לנוס על נפשנו, כי אם נקפא וניכנס לחרדה אנחנו נמות. אין זמן לחשוב על שום דבר, בכל האירוע הזה פעלתי מאינסטינקטים והיגיון. הסתובבנו חזרה, חשבנו שבמסיבה לפחות יש משטרה, לחצתי על הדוושה של הגז עד הסוף, ותוך כדי שאנחנו נוסעים אנחנו רואים רכבים נוסעים לכיוון המחבלים ואנחנו צועקים להם וצופרים, "תסתובבו!". בדרך ראינו מיגונית, היה שם שוטר עם אקדח שלוף, זה נתן לנו תחושת ביטחון. עצרנו, ואז היו יריות, ואני פשוט דילגתי לתוך המיגונית. תוך שלושה צעדים כבר הייתי בעומק שלה, דפקתי שפגטים פנימה, כאילו אלוקים דחף אותי. ואז התקשרתי לאבא שלי.

"ברגע שהוא שמע ברקע יריות הוא אמר, 'נעם, תתחבא, תתחבא מתחת לאדמה, תחפור בור, לא יודע מה תעשה, תיעלם, אתה לא שם'. לא היה לו יותר מדי מה לעשות, הוא בעיקר הרגיש חסר אונים שאין לו איך לעזור לי".

כהן משתף במחשבותיו באותו הרגע: 
"מתי צה"ל מגיע? מתי גולני? מתי גבעתי? כל הנח"ל? מתי הם מורידים את כל המחבלים באזור? היינו שם 25–30 איש, ועוד הרבה אנשים בחוץ שלא הצליחו להיכנס כי היה כל כך צפוף, ופתאום שמענו בום מטורף. חשבתי, 'או-קיי, זה בטח צה"ל נלחם, הכל טוב, הם לא ייתנו למחבלים להיכנס פנימה ולשחוט אותנו... הם הורידו את השוטר שהיה שם ואת כל מי שהיה בחוץ. אחרי חילופי אש של שתיים–שלוש דקות זרקו פנימה רימון, פיצוץ מטורף, כל החדר התמלא בעשן שחור, אי אפשר לנשום, ואז עוד אחד, ועוד אחד. בכל פיצוץ מתפוצצים עליי אנשים".

הוא ממשיך לתאר את סרט האימה:
"אני מסתכל על הידיים שלי וקולט שכולי דם, לא ידעתי אם שלי או של אחרים, מהאדרנלין לא הרגשתי כלום. אני מסתכל מתחתיי, רואה בן אדם בלי רגל. חמש דקות אחר כך נכנס מחבל וריסס את כולם, ושם באמת נוריתי ברגליים. ואני אומר לעצמי בראש, מה, ככה זה נגמר? זהו? כל התוכניות שלי, כל מה שעשיתי, הכל נגמר ברגע?
"קיבלתי את זה שאני לא אצא מזה בחיים. דיברתי עם אבא שלי בטלפון, אמרתי לו, 'אבא, אני אוהב אותך, תמסור לכולם שאני אוהב אותם', ממש עברו לי כל החיים בכמה שניות בראש. חשבתי שוואלה, לפחות ראיתי עולם, נהניתי, חוויתי המון, הגשמתי את עצמי, עשיתי מה שאני אוהב, תמיד הייתי בווייב של חיים פעם אחת וצריך לנצל את זה. השלמתי עם הסוף. אמרתי, 'יאללה, סבבה, מקבל את זה'. בתוך כל התמונות שרצו נזכרתי שראיתי פעם סרט שאמרו בו, 'אם אני אמות, אני אמות עם חיוך על הפנים'. אמרתי, אני חייב למות עם חיוך על הפנים.

"היה רגע של שקט ושמעתי רק דיבורים בערבית, ואז אני קולט שאני עדיין חי. כולי דם אבל אני חי... היו עליי ערימות של גופות. אני רואה בן אדם מת שוכב לי על הרגליים עם עיניים פתוחות, ועוד בן אדם על הראש שלי, מרק של אנשים. היה עוד בן אדם ששכב עליי וכיסה את רוב הגוף שלי. כשהם ירו אני ממש הרגשתי את הכדורים נכנסים בגופות שעליי ולא פוגעים בי. ואז הבנתי שא-וקיי, הולכים לחטוף אותי. שמעתי ברקע בנות צועקות 'חוטפים אותנו! חוטפים אותנו!'. הייתי בטוח שהם יבואו לקחת גם אותי. אבל הם פשוט הלכו".

כהן מתאר כיצד נחלץ מהמקום:
"אחרי שעה בערך התרוממתי. ראיתי שם באזור ה-20 גופות, ועל כל גופה התעמקתי, היה לי זמן, הייתה לי שעה להסתכל. עדיין יש לי פתאום פלאשבקים משם. הבנתי שאני חייב לצאת, גם הריח היה מזעזע וכל העשן השחור שהיה שם, כל שאיפה שאני לוקח זה מלא אבק.
"החבר שהיה איתי ברכב קודם יצא איתי. אנחנו רואים מכונית שמגיעה, והוא אמר לי, 'בוא נרוץ, אני עדיין שומע יריות מרחוק'. הוא דפק ריצה ונכנס לאיזה רכב, ותוך כדי אני שומע מלא יריות, טה טה טה טה טה! חזרתי מהר למיגונית, אמרתי או-קיי, ראו שיצאתי ונכנסתי, הם יבואו אליי בדוק, אני חייב לברוח. ואז ראיתי עוד רכב מתקרב מרחוק, אמרתי, 'יאללה, על החיים ועל המוות' ופשוט דפקתי את הריצה של החיים שלי לרכב הזה. הדלת הייתה נעולה, אמרתי 'פתח לי! פתח לי!', נכנסתי וצעקתי 'סע! סע! היה פה פיגוע'. הנהג ראה אותי מכוסה בדם, היה בשוק. אמרתי לו, 'סע, יא גנוב! סע!'. הוא לחץ על הגז, אחרי דקה–שתיים אנחנו מגיעים לשער צהוב, לכניסה לקיבוץ סעד.

"איך שנכנסתי לשער שמענו יריות, וישר הכניסו את כולם לממ"ד. עשר דקות אחרי שהגעתי פוצצו את השער ב-RPG, באו להיכנס מחבלים, וכיתת הכוננות הצליחה להדוף אותם. וזהו, וואלה, יצאתי בחיים גם מהמקרה הזה. הרגשתי כאילו חוויתי את כל 7 באוקטובר בפול פאוור. המסיבה, האוטו, המיגונית, הקיבוץ. ולא תגידי שרק יצאתי בחיים, יצאתי בלי שריטה. רק פה קצת חורים, אבל זהו".

על הפציעה שלו הוא אומר:
"בתוך רימון יש מלא כדוריות קטנות. נשארה לי ברגל כדורית כזאת, כמו כדור אוויר, רק טיפה יותר גדול, כמו כדור של רובה אוויר. אני מרגיש אותה כל הזמן.

"לקראת תשע בערב צה"ל אבטח את הציר של היציאה לכביש 6 ואז יצאנו בשיירה של שלוש מכוניות, נסיעה מפחידה שאין אוויר. אבא שלי בא לאסוף אותי מנקודת מפגש, הרים אותי לרכב שלו וישר נסענו לבית חולים, אשפזו אותי שם ליום. רצו יותר, אבל הרגשתי שאני חייב בית לנפש, לא היה אכפת לי מהמצב הבריאותי. נשבע לך שגם אם הייתי יוצא משם בלי רגל, בלי יד, בלי עין, בלי לא יודע מה, הייתי אומר תודה. יותר עניינה אותי הנפש שלי, שאני רגע רוצה את המיטה שלי, את הבית שלי".

עוד הוא משתף:
"בימים שאחרי זה נחשפתי להמון רגשות שלא חוויתי בעבר. פתאום אני קם באמצע הלילה ומתחיל להזיע, כל מיני רגשות של חור בלב. ישבתי עם עצמי המון, חשבתי, 'מה, נשרטתי לכל החיים?', ואז הבנתי שבכל פעם שאני נכנס לבאסה ויש לי מחשבות על המצב, זה כאילו ההצלחה של המחבלים. כי הם ניסו לרצוח אותי ולא הצליחו, אז הם ינצחו בזה שאני אשרט – ואני לא אתן להם את זה. בכל פעם שזה קרה לי הצלחתי לשנות את מצב הרוח".
 

הוא מוסיף:
"לא מעניין אותי כרגע מה קרה שם. אני יודע שניצלתי, אני יודע שיש כאלה שלא ניצלו ועכשיו כולנו צריכים להתגבש ולנצח את האויב... מבחינתי יש מלחמה כל עוד החטופים שם, גם אם זה חטוף אחד, לא משנה אם אין טילים. רק אחרי שייגמר הכל נוכל להתחיל לחפש מה קרה ואיך ולמה. כרגע זה לא הזמן, זה רק מוריד את המורל ואת האנרגיות".

על השאלה אם הוא חש השגחה עליונה, אמר:
"כן, חד-משמעית. אני לא בן אדם כזה מאמין, כן? אני לא שם כיפה, לא ציצית, אבל מה שקרה פה זה משהו שאין לו הסבר. זה נס".