"באחת בלילה חולצנו תחת אש ויריות": תיעוד מצמרר של ניצולה מהטבח בבארי

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

בראיון לאתר סרוגים מתארת שירז קידר את הרגעים הקשים מהטבח בבארי בו נכחה יחד עם משפחתה. באירוע כואב זה נחטפה חמותה לעזה וחמיה נרצח.

"ביום שבת ב-6:30 בבוקר שמענו בומים בלתי מוסברים, ללא צבע אדום, הבנו שמשהו חריג קורה", היא פותחת את הראיון.

"נעלנו את הבית ונכנסנו לממ"ד. הקטן שלי בן שנתיים וחצי התעורר ויחד עם הבן הגדול נעלנו את עצמנו בממ"ד. התחילו בומים מאד חזקים ויריות ובמקביל קבוצת הווטצאפ של הקיבוץ מתחילה לדווח: יש פה ערבים, יש פה מחבלים, ירו בזה, רצחו את זה. מבינים שמשהו רע קורה בקיבוץ, חשבנו 2-3 מחבלים לא הבנו שזה 1,000 מחבלים בתוך הקיבוץ.

"ההוראות התחילו להגיע "לסגור את הדלתות ולא לדבר, החשמל נפל, ככה היינו 20 שעות בממ"ד. שעה אחרי שהתחיל האסון כתבתי בפייסבוק : טובחים בנו, הורגים אותנו, איפה הצבא?

"מבחוץ שומעים יריות ופצצות, הם הצמידו מטעני חבלה לתוך הממ"דים, מסביבנו שמענו רק ערבית במשך 5 שעות ,אף לא מילה בעברית אנשים דיווחו דיווחים מזעזעים בזמן אמת בווטסאפ: "יורים בי, רוצחים אותי, פוגעים בי, לוקחים אותי, חוטפים אותי. אנחנו 20 שעות בממד בלי מים בלי אוכל מבינים שאין לאן לברוח".

שירז רואה נקודת אור בתוך החושך הבלתי מוסבר ומשתפת:

"הקטן שלי, העלה חום כתוצאה מחוסר מים וחוסר אוכל, הוא ממש התייבש והפך להיות אפתי, שכב ובהה בתקרה, וזה בעצם הציל אותנו כי הוא לא בכה וכך המחבלים לא שמעו שאנחנו בפנים".

שירז ממשיכה ומתארת:

"לאחר חמש שעות התחלנו לשמוע עברית, כל הכביש של אשכול , כביש 232, היה מלא במטעני חבלה, חיילים נפלו בדרך לקיבוץ ובכניסה אליו. לחיילים היה קוד והם היו צריכים לומר אותו שלוש פעמים. באחת בלילה חולצנו תחת אש, תחת יריות. הלכנו רגלית. הקטן היה בלי נעליים, מי חשב על לקחת נעליים?!".

שירז משתפת בתחושות כאשר הם מתחילים להבין את גודל האסון:

"כל משפחה בבארי נפגעה אין משפחה שנשארה שלמה, חמי הוא חולה פרקניסון ,הוא לא הספיק להגיע ללממ"ד וכבר רצחו אותו מטווח אפס. חמותי עשתה הליכת בוקר, הדבר הראשון שהמחבלים פגשו זה אותה והם חטפו אותה. יש הקלטה שהיא שלחה: "חטפו אותי, חטפו אותי, ירו בי", היא הספיקה להתקשר.

"המלון קיבל אותנו בחמש לפנות בוקר, וזה הבית שלנו עד שנמצא מקום לכולנו. אנחנו זקוקים לביחד הזה. יש לי משפחה ביהודה ושומרון, בהר ברכה, בעלי, קרני שומרון, ואיתמר. בשמחת תורה נכנסו אליהם לבית הכנסת ואמרו להם ששלושה קיבוצים נפלו,  מיד התקשר אלי דוד שלי ולא הבנתי איך הוא מתקשר הרי זה שבת, לא ידעתי שיש מושג של פיקוח נפש. והוא אמר לי לעדכן בקבוצה כדי להרגיע את כולם.הם היו איתנו כל הזמן לאורך כל הדרך".

לפני כמה ימים היא חזרה לביתה לקחת ממנו דברים.

"הרגשה של חורבן, שדה קרב, חוץ מהרס אין כלום", היא מתארת את התחושה לחזור לשם. "נסעתי להביא תמונות של חמי וחמותי, זכרונות שישארו לנו, את כל הדברים החומריים אפשר להשלים".

"נפרדתי מהחברות, מהמשפחה. חשתי שעוד רגע לא נהיה פה וצריך להפרד, בחוץ השתוללה זוועת עולם", היא משתפת לגבי פוסט פרידה שכתבה בזמן השעות הקשות.

"עם ישראל התגלה בתפארתו", היא אומרת. "אנשים כל הזמן תורמים ונותנים ועושים ונותנים, כל עם ישראל פה, חיכו לנו פה על הבוקר, מברשת שיניים ומשחת שיניים וכל הדברים הקטנים שחייבים. הם פשוט חשבו על הכל. הידיעה שיש אנשים איתנו החזיקה אותנו גם בחשיבה, גם במעשים וגם בתפילות".