מתנה מתוחכמת: דבר תורה לפרשת בהר-בחוקותיי מהרב מנדל

כתוב בפרשת השבוע "ונתתי גשמיכם בעתם, ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו" (כו, ד). עולה השאלה: מפני מה כל הברכות הגשמיות המוזכרות בתורה על קיום המצוות ועמל התורה, הן רק בענייני חקלאות, כגון שדות וכרמים וכדו'? מדוע התורה אינה מבטיחה עושר בכסף, זהב ואבנים טובות, או ריבוי נכסים כקרקעות ובתים?
 
כך מוסבר בספר תפארת שמשון: כאשר ברשות האדם כסף וזהב ושאר חפצים יקרים, הוא מרגיש את עצמו מבוסס ובטוח, ויש לו פחות צורך לכאורה לתלות את עיניו כלפי השמים ולבקש סיעתא דשמיא, שהרי הברכה כבר ברשותו. זהב אינו מחליד וכסף אינו מתקלקל. והרי בכסף אפשר לקנות כל דבר גשמי. בטוח הוא בעושרו, עד שהוא מרגיש שאפילו אם יהיה רעב בארץ - הוא יקח ממונו ויסע למדינה אחרת
 
על כן נותן הקב"ה לאוהביו עשירות כזו, שלא תנתק אותו ואת לבו מהקדוש ברוך הוא. הוא נותן סוג של עושר התלוי בגשם ובשאר תופעות שאינן בשליטת האדם אלא ביד ה' בלבד. ועל ידי זה, ככל שהאדם עשיר יותר ודואג על קיום נכסיו - אדרבה, לבו יותר קשור לשמים, וזקוק הוא לתפילה ולבקשת סייעתא דשמיא תמיד.
 
הרי בנוהג שבעולם, אם יתן עשיר לעני מתנה חשובה, אזי ככל שהמתנה גדולה יותר בערכה, כך פוחתת תלות העני בו. עד שאם יתן לו כל כך הרבה שנמצא שהוא עצמו יהיה עשיר, כבר אינו צריך אליו כלל. נמצא שעצם המתנה - הרחיקה את הנותן מהמקבל.
 
אם גם הקב"ה היה נותן כך מתנות, כך שכבר לא נצטרף עוד לברכתו והשפעתו - לא היתה זו ברכה אלא הקללה הגדולה ביותר שיכולה להיות! שהרי הטוב האמיתי הוא רק הקרבה אליו יתברך, כמו שכתוב "ואני קרבת אלקים לי טוב" (תהלים עג, כ"ח). לכן המתנות הגדולות והאמיתיות של הקב"ה הן כאלו שדרכן יהיה האדם תלוי בו, ועיניו יהיו נשואות אליו תמיד.
 
מובן שברכותיו הקב"ה כפולות הן. ראשית - בברכה עצמה טמון אושר מאין כמוהו. ועוד, שככל שהברכה רבה יותר - התלות בקב"ה והדביקות בו גדולים יותר.
 
שבת שלום ומבורך,
הרב מנדל