איך אפשר להיות באמת עצובים בתשעה באב?

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

קשה לנו להבין כיצד אפשר לכפות על עצמנו להיות עצובים. יותר מכך - אנו כה רחוקים מחורבן הבית, מרחק אלפי שנים וכיצד נחוש בחוסר הגדול שבכך שאין לנו כיום מקדש? נראה שהחיים זורמים ולא קיימת בעיה באי מציאותו של המקדש בחיינו.

אך טעות היא זו.

הבעיות שישנן בעולם, בעיות כלל עולמיות ובעיות אישיות של כל אדם ואדם, בכל התחומים, נובעות מהיעדר המציאות השלמה בעולם.

בית המקדש מייצג מציאות שלמה, שבה הרוחניות והגשמיות מתחברות בהתאמה לפי האופן הנכון והקדוש שטבע מלך מלכי המלכים.

באשר אין מקדש, הדבר מצביע על החוסר, ההיעדר, העולם לא שלם.

אמנם התרחקנו מאז חורבן הבית, אך לכל אדם ישנו החוסר הפנימי והחיצוני איתו הוא מתמודד בחיי היומיום, ויש לזכור שהדברים נוסעים מהיעדר המציאות השלמה בעולם.

כך, גם המהר"ל מסביר שעצב מצביע על מצב של חיסרון, ושמחה על מצב של שלמות.

כאשר אנו מתאבלים וכופים על עצמנו להיות עצובים ביום זה, אנו מבינים עד כמה אנו חסרים, עד כמה המציאות איננה שלמה, ומתוך כך מבינים כיצד להתכוונן מחדש כדי שבקרוב, בעזרת ה', נזכה לקבל את הגאולה השלמה שתביא את השלמות לעולם.

על כן, יש לכפות על עצמנו להיות עצובים, גם אם מלכתחילה איננו חשים בכך. ככל שנעמיק במהות היום, בחוסר של בית המקדש, נבין עד כמה יש לנו להתקדם ולהיכן לשאוף. 

מומלץ לקרוא את הקינות, את מגילת איכה ואת הדברים הקשורים לחורבן ומתארים אותו, כדי שנבין, ולו במעט, על מה עלינו להתאבל, על החוסר הגדול.

ונזכור כי "כל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה" במהרה בקרוב בימנו!