מפעים: זה החלום שבזכותו נולד רשב''י

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

החלום

הוריו של ר' שמעון היו שרה ויוחאי. יוחאי היה אדם נכבד מאד משבט יהודה, היה מגדולי הדור, קרוב למלכות ועשיר. אשתו שרה היתה מזרעו של הלל הזקן. שנים רבות לא נפקדו שניהם בילדים ויוחאי חשב לגרשה או לישא אישה אחרת. שרה היתה מאד מצטערת על הדבר הזה והרבתה בבכי ובתחנונים לפני הקב"ה שייתן לה זרע.

יום אחד, ליל ראש השנה היה זה, יוחאי חלם חלום. בחלומו הוא ראה יער גדול ורחב ידיים ובו הרבה מאד עצים. חלק מהעצים היו פוריים ולהם עלים גדולים ופירות, וחלק מהעצים היו יבשים וללא פירות. יוחאי עצמו נשען על עץ שהיה יבש. והנה בחלומו הוא רואה איש עם מראה נורא שעליו נאד מים והוא משקה את חלק מהעצים היבשים. כאשר הגיע לעץ עליו הוא נשען, הוציא מחיקו צלוחית מים ובעזרתה השקה את העץ. לאחר כמה רגעים העץ החל לצמוח ולפרוח ולהוציא פירות גדולים וטובים.

יוחאי הקיץ מחלומו ובא בשמחה לספר אותו לאשתו. הוא אמר לי כי פתרון החלום פשוט הוא: בראש השנה מוחלט אם הנשים העקרות ייפקדו. חלק נפקדות וחלק לא. העץ שעליו והא נשען מסמן אותה – היות והיא עקרה – אך המלאך "השקה" אותה, כלומר – הוחלט מלמעלה כי היא תפסיק להיות עקרה, והפירות שצמחו מעידים על כך.

רק דבר אחד לא הבין יוחאי: מדוע את האילנות האחרים השקה המלאך על ידי נאד מים, ואילו את העץ שלו על ידי צלוחית?

יעצה לו שרה שילכו להיוועץ בכך בר' עקיבא.

הלכו שניהם וסיפרו החלום לר' עקיבא. ענה להם ר עקיבא כי שרה היא מהעקרות שלא היו אמורות להיפקד, אך בזכות תפילותיה, תחנוניה ובכייה הרב לפני ה' יתברך, אספו דמעותיה לתוך אותה צלוחית, וממנה השקו את העץ שלה, והיא עתידה להוליד בן גדול שיאיר את ישראל בחוכמתו.

ואכן, בחג השבועות (ויש אומרים ביום ל"ג בעומר, כיום פטירתו) נולד ליוחאי ושרה ילד, וקראו לו שמעון על שם ששמע ה' לקול תפילת אימו.

ההורים הקפידו לדבר איתו בקדושה ובטהרה ובהיותו בן חמש שנים למד אצל רבן גמליאל הנשיא. הוא היה משיב ופותר שאלות קשות בהלכה שרבן גמליאל ור' יהושוע בן חנניה היו מקשים עליו.

מוסמך להמשיך את שרשרת התורה

רבו המובהק של ר' שמעון היה ר' עקיבא, ואף כשכלאו רומאים את ר' עקיבא כי לימד תורה חרף איסורם, המשיך ר' שמעון להגיע אליו וללמוד תורה מפיו. הוא היה אחד מחמשת תלמידיו של ר' עקיבא לאחר המגיפה שהרגה 24 אלף מתלמידיו. ר' עקיבא היה מכנה את ' שמעון "בני" והיה יודע עד כמה כוחו גדול. ר' שמעון עצמו היה אומר לתלמידיו שילמדו ממידותיו שלו, כי את אלו רכש אצל ר' עקיבא.

ר' שמעון בר יוחאי היה כולו אדם רוחני ושאף לעסוק כל היום בתורה. הוא אף היה זהיר מאד בכבוד כל אדם מישראל והקפיד על כך.

בתקופת גזירות הרומאים ומרד בר כוכבא ברח רשב"י מישראל לבבל. בדרכו, יחד עם רבנים נוספים, הוא פגש בתנא רבי יהודה בן בבא שהחליט להסמיך אותו על מנת שימשיך את שרשרת המסורת ומסירת התורה. הדבר היה בניגוד לדעת הרומאים שלאחר הסמכה זו הוציאו את רבי יהודה בן בבא להורג.

למרות גזירות הרומאים, המשיך רשב"י ללמוד תורה, ואף למד אותה יחד עם ר' עקביא בכלאו. הוא סבר כי הרומאים מפתחים את ארץ ישראל למען הנאתם, ועל דברים אלו רצו להורגו. הוא ברח עם בנו – ר' אלעזר – למערה בפקיעין, בה הסתתרו 12 שנה.

במערה נעשה להם נס וצמח לידה עץ חרובים ממנו אכלו, והתחיל לנבוע מעיין מים – ממנו שתו. לא היו להם בגדים להחלפה, ולכן רק כאשר הם התפללו הם לבשו את בגדיהם, ובשאר היום התכסו בחול עד לראשם וכך למדו תורה. במערה זו נגלו להם סודות תורה אדירים והמהר"ל מפראג סובר כי אליהו התגלה להם כמה פעמים שם ולימד אותם תורה. כך נכתב על ידי רשב"י ספר הזוהר הקדוש עם סודות התורה.

אש שורפת

לאחר 12 שנים הקיסר הרומי מת ואליהו הנביא בא לבשר להם זאת. הם יצאו מהמערה וראו אנשים שעוסקים בעבודת כפיים. בגלל המעלה הגבוהה והקדושה לה הגיעו, הם ראו את העיסוק בגשמיות בעין רעה וכל דבר שהביטו בו החל להישרף. יצאה בת קול משמיים וציוותה עליהם לשוב למערה ולא לכלות את העולם.

כך, הם היו במערה עוד שנה נוספת, שלאחריה באה בת קול ואמרה להם כי הם יכולים לצאת מהמערה. כשיצאו הם הבינו את הצורך הבסיסי של העולם בקיום גשמי ואת הצורך בעבודת כפיים.

רשב"י החל לגלות לתלמידיו מן הסודות שלמד במערה, באופן איטי ומדוד. לאחר היציאה מהמערה גדל כוחו של רשב"י גם בתורת הנגלה. הוא כתב את ספר הזוהר, שהכיל פירוש על 24 ספרי התנ"ך, אך בגלל הגלות אבדו חלק מהדברים ונותר בידינו רק פירוש הזוהר לחמשת חומשי תורה.

ביום פטירתו, הלא הוא ל"ג בעומר, הוא שהה במערה בה התחבא (המכונה "מערת האידרא") וסיפר לתלמידיו רזי תורה כאשר אש סובבת סביבם. כשאר החלה שקיעה, הוא התחזק וקיבל רשות משמיים לגלות סודות גדולים שעד כה אסור היה לו לספר. הוא ציווה על היום שלא יחשיך ככל הימים הרגילים וכך החל לגלות רזי תורה. זאת עד שיצאה בת קול וסבבה אש גדולה סביב כל ביתו והוא נפטר. תלמידיו קברו אותו במירון.

לזכר אותה אש גדולה שהאיר בחייו ולזכר האש שסבבה את ביתו ביום בטירתו, נוהגים להדליק מדורות בליל ל"ג בעומר.