מדוע עצר החפץ חיים את סדר הסליחות? לרגל ההילולה, קווים לדמותו

רבי ישראל מאיר הכהן, מהעיירה ראדין הסמוכה לוילנה, היה גדול הרבנים הליטאיים שחיו בדורות שקדמו לדור השואה. הדעות חלוקות לגבי שנת לידתו – יש אומרים שנולד בשנת תקצ"ט (1838), ואחרים שגורסים כי בשנת תקפ"ח (1828).
כבר בימי נעוריו, כאשר בילה את מרבית שעותיו בין דפי התורה, התגלה ר' ישראל מאיר כעילוי. הוא הושפע רבות מרבו ר' נחומקה מהורדנא, שהיה תלמיד בישיבת וולוז'ין. במרוצת השנים נישא ר' ישראל מאיר לאחותו החורגת של רבו, הקים את 'ישיבת ראדין' המפורסמת, ואף כיהן כרב הישיבה. תפקידו זה הנחיל לו כבוד רב, ואפשר שגם היה מתפרנס ממנו בכבוד, אלמלא התעקש שלא לקבל שכר על פעלו ותחת זאת פתח חנות מכולת קטנה.
בשנת 1884 פרסם את ספרו 'המשנה ברורה' בעילום שם, ומאוחר יותר חיבר את הספרים החשובים 'חפץ חיים' (מכאן אף קיבל את כינויו), 'שמירת הלשון', 'אהבת חסד', ואחרים. חיבורו על 'שמירת הלשון' יצא לאור כעין הוראה, כיצד צריך האדם להשתמש במוצא פיו, ומדוע חשוב שיתרחק כל עוד נפשו בו מדיבורים רעים – דברים שנהג בהם משנה זהירות בעצמו. החפץ חיים נודע בציפייתו לגאולה, ולכן גם חיבר את הספר 'ליקוטי הלכות' – שבו, בין היתר, הוא מעודד את הכוהנים ללמוד את ההלכות הקשורות לעבודת הקורבנות.
באשר ללימוד בנות ונשים, טען החפץ חיים כי באווירה החדשה שנוצרה בעקבות תהליכי פירוק של המשפחה היהודית, הבנות נטו ללימודים כלליים יותר מאשר לחינוך היהודי, וכעת צריך לאזן אותן בכדי "שלא יסורו לגמרי מדרך ה', ויעברו על יסודי הדת", לדבריו. הפסק התקבל, ורשת של בתי ספר יהודיים לבנות, 'בית יעקב', נוסדה במקומות שונים במזרח אירופה.
אחד המעשים היותר מפורסמים שמיוחסים לו, התרחש בזמן הסליחות בישיבת ראדין, כשפנה אל ציבור תלמידיו, ועורר אותם בדברים נוקבים ומחזקים על האופן שבו צריך להתפלל, בזמן מיוחד זה. מסופר כי בזמן שתלמידיו אמרו סליחות בהתלהבות, פתאום נשמעו דפיקות מחרישות אוזניים. היה זה החפץ חיים, שדפק על הסטנדר שלו, וגרם לנוכחים לאימת קודש.
התנהגותו זו גרמה לתהייה גדולה בקרב תלמידיו, שלא יכלו לא לשאול את עצמם מהי ה'בהילות' שבגינה עצר החפץ חיים את סדר הסליחות. דממת אלחוט עמדה במקום, כשפתח החפץ חיים את פיו ואמר: "מה אנחנו מבקשים לומר כאן? האם אנחנו באים לספר לקב"ה: 'אשמנו, בגדנו, גזלנו, חטאנו'? הרי הוא יודע את זה גם בלעדינו. ואם כן, בשביל מה התכנסנו כאן היום, מהי מטרת הסליחות?'", שאל ועורר בכך את הנוכחים, להתבוננות פנימית ולתשובה מעומקא דליבא.
לאחר מכן, המשיך בדבריו הנוקבים, ונתן את התשובה לשאלתו: "על כורחך, שכל מה שאנו אומרים זה עבור עצמנו. כדי שאנחנו נדע ש'אשמנו, בגדנו' וכולי, ונקבל על עצמנו לתקן את נשמתנו". דהיינו שהעיקר הוא המעשים, ולא האמירה שיוצאת מן הפה.  
החפץ חיים הלך לעולמו בכ"ד באלול תרצ"ג, 15 בספטמבר 1933 למניינם. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.