מפחיד: "נשמתו של אבא התגלגלה בכלב וחזרה לבקש תיקון"

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

קשה להישאר אדישים למישמע סיפורה של א', כיום נשואה ואם לילדים. בפרסום הסיפור היא רואה חשיבות רבה, לחיזוק אחרים ולעילוי נשמתו של אביה.

"נולדתי בבית חילוני, " מספרת א', "להורי היה בן יחיד והם ציפו לי מאוד. ואכן, מאז הולדתי זכיתי לקבל ממשפחתי שפע אהבה ותשומת לב שהורעפה עליי. השנים חלפו, ועם הזמן צצו בעיות שונות בין הוריי. זה התחיל מויכוחים ומריבות, ונמשך אף לאלימות, שממנה נפגע לעיתים גם אחי הגדול. שהגעתי לגיל 9 הרגישה אימי כי אינה יכולה עוד לשאת את המב בבית, והחליטה להתגרש מאבי. הוריי נפרדו, אבי עבר לגור בבית הוריו המבוגרים ואנו נשארנו עם אמא., הקשר בינינו נותק לחלוטין. מאז החלה תקופה שלא אשכח לעולם. אבי סירב לתת לאימי גט, במשך שנים התקיימו דיונים רבים בבית המשפט, וזה היה המקום היחיד בו ראינו את אבי. היו שניסו לשכנע אותו לתת גט ובכך גם לקיים איתנו קשר יציב, אך אבי המשיך להתעקש עוד שנים ארוכות. הזמן חלף, אימי נקלעה לקשיים כלכליים, ואנו נאלצנו לעבור להתגורר עם הורי אימי, לא פחות ולא יותר, באותה השכונה בה התגורר אבי.

''על אף הקירבה הפיזית, לא היינו מוכנים ליצור איתו קשר בשום אופן. אבי היה מנסה בכל דרך, שלח לנו ממתקים ומתנות וניסה לרצות אותנו, אך אנו המשכנו בשלנו. התעלמו ממנו לחלוטין. בהיותי בת 13 וחצי, ערב אחד צלצל הטלפון בביתינו, ועל הקו הייתה אחות מבית החולים, שבישרה לנו כי אבינו לקה באירוע מוחי, והוא מאושפז במצב של תרדמת. הבשורה הקשה היכתה אותנו. אימי החליטה שלמחרת ניסע לבית החולים לראות את אבא, אולם לאחר מספר שעות התקשרו שוב, וביקשו שנגיע מייד לבית החולים. נסענו, נכנסנו לחדרו של אבא, המראה הזה לא יישכח ממני. הייתי ילדה קטנה ומבוהלת, שאביה שוכב במצב כה קשה. המילה היחדה שנפלטה מפי הייתה 'סליחה...' יצאתי משם המומה. לאחר כמה שעות אבי כבר לא היה בין החיים.

''השנים הבאות עברו עליי בתחושות אשמה כבדות. הידיעה שהתעלמנו מאבי בשנים האחרונות לחייו הייתה כבדה ומעיקה. הנושא לא עלה בביתנו מאז, ואפילו לאזכרה שלו לא הלכתי כמעט אף פעם. השנים חלפו, ואני זכיתי בחסדי שמיים לחזור בתשובה ולהינשא לבן תורה. מאז נישואיי, בעלי- שידע והכיר את הסיפור- החליט ללכת במקומי בכל שנה לאזכרה של אבי. אני הייתי נשארת בבית, מדליקה נר ואומרת כמה פרקי תהילים לעילוי נשמתו. בשנה שעברה נבצר מבעלי להגיע לאזכרה, באותו יום אימי ביקרה בביתי, היא אפילו לא ידעה שזהו יום האזכרה של אבא. לפתע מצלצלת אלינו אחת השכנות של אימי, ומספרת לה בקול נסער, כי ליד פתח ביתה רובץ לו כלב גדול, ואינו מסכים לזוז משם!!!!

''בבניין היו ארבע קומות, אימי התגוררה בשלישית. הכלב טיפס עד לקומה השלישית וחסם את המדרגות לדיירי הקומה העליונה. ניסו לגרש אותו בכל דרך אך הוא סירב לזוז... ההבנה היכתה בי בעוצמה באותו רגע. ביקשתי מאימי שתנתק את הטלפון ופרצתי בבכי סוער. אימי ניסתה להרגיע אותי שלא קרה כלום, וזה רק כלב, אך אני, בבכי מקוטע הצלחתי להסביר לה שהיום זהו יום השנה של אבי, ודווקא היום בעלי לא הגיע לאזכרה. ראיתי על פניה שהיא מתחילה להבין את כוונתי. היא נראתה המומה. ביקשתי מאמא שתישאר לשמור על ילדיי בביתי, ואילו אני אתקדם לכיוון ביתה. הגעתי לשם בסער רגשות, פחדתי מאוד להתקרב. הכלב ישב ליד דלת ביתה של אימו ולא נע. ניסו להפחיד אותו, אך הוא אפילו לא הזיז את ראשו. נעמתי במרחק כמה צעדים ממנו, פתחתי ספר תהילים שלקחתי איתי, והתחלתי לקרוא בקול רם פסוקי תהילים. אמרתי בקול שפרקי תהילים אלו יהיו לעילוי נשמתו של אבי, אמרתי את שמו ושם אימו בקול. כך במשך דקות ארוכות המשכתי בקריאת פרקי תהילים בקול נסער, אך הכלב עדיין לא מראה סימני תזוזה. הייתי מבולבלת לחלוטין, לפתע בהחלטה של רגע התיישבתי מולו על הארץ, ואמרתי בקול שלוש פעמים, 'מחולך לך, מחול לך, מחול לך...'

''באותו רגע שיצאו המילים מפי הכלב החל ממש ליילל בקול בכי. הנוכחים שראו את הדבר היו המומים. הכלב לא זז ממקומו, אך המשיך ליילל. ידעתי שחסר לו דבר מה, אך לא ידעתי מה עליי לעשות. בהחלטה של רגע התקשרתי לרב שלנו, ובקול רועד ובדמעות סיפרתי לו את המצב. הרב נתן לי נוסח מסויים שעליי לומר, ניסיתי לומר לייד הכלב, אולם הוא עדיין לא הראה סימני תזוזה. התקשרתי לבעלי רועדת מבכי ושאלתי מה עליי לעשות. הרב של בעלי גם נתן לו מספר דברים לומר, אך שום דבר לא עזר.

''התייאשתי, חזרתי לביתי שם ציפתה לי אימי בקוצר רוח ושאלה האם הצלחתי לגרש משם את הכלב, סיפרתי לה את שעבר עליי בשעה האחרונה, ועל כך ששום דבר לא הועיל והכלב עודנו שם, בוכה ומיילל... בהחלטה של רגע אימי החליטה לנסוע לבית העלמין. ביקשתי מאחת השכנות שתשמור על ילדיי והצטרפתי אליה. הגענו לשם נסערות, עבר זמן עד שהצלחנו למצוא את קברו של אבי. קראנו שם פרקי תהילים, הדלקנו נר והתפללנו. לבסוף ביקשנו ממנו שוב ושוב סליחה, ולאחר זמן מה עזבנו את המקום. מייד כשיצאנו, התקשרנו לשכנתה של אימי, אך היא סיפרה לנו שהכלב עדיין ממאן לעזוב את המקום. היינו חסרות אונים לחלוטין. בחוסר ברירה התקשרנו לעירייה בבקשה שיבוא לפנות את הכלב. לאחר כמה דקות הגיעו עובדי העירייה ובכוחות משותפים משכו את הכלב החוצה, הם נאלצו לגרור אותו בכוח שלוש קומות למטה, כיון שהוא סירב לזוז. 

''מאז אותו יום מטלטל אני חשה שאבי עדיין לא זכה לתיקון. אני ממשיכה להתפלל ולקיים מצוות לעילוי נשמתו, וכמובן מתייעצת עם רבנים חשובים שינחו אותי בדרך הנכונה להביא את אבי לתיקונו השלם". א' מסיימת את סיפורה המזעזע בעיניים דומעות, "שיהיו הדברים לעילוי נשמתו של אבי, אריה בן גיטה רינה, רוח ה' תניחהו בגן עדן, אמן".

בערב ראש חודש הקרוב נערוך תיקון נפטרים מיוחד ע"י רבני מוקד תהילים ארצי.
הזדמנות נפלאה לסייע לעילוי נשמות יקיריכם. 
לפרטים והצטרפות הקליקו >>