''הגעת ליעד'' ואז - כבתה הסוללה...

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

מספר הרב נתנאל רוזנבליט בגיליונו השבועי 'נר לשולחן שבת':

לאחרונה התפרסם סיפור אשר ארע בזמן ההלוויה של סבי הצדיק, החבר רבי דוד סומפולינסקי. ההלוויה נערכה ביום שישי ט' חשוון תשפ"ב, יצאה מבני ברק לקבורה בבית הקברות בראשון לציון. כשהגיעו כל המלווים לבית הקברות נוכחו לדעת כי חמי וחמותי, הג"ר צבי ולאה פריינד, בתו הבכורה של סבא, טרם הגיעו.

את הסיפור כפי שהיה במדוייק מספרת חמותי:

יצאנו ברכב של בתי לכיוון בית העלמין. את הדרך הכרנו היטב, למרות זאת רשמנו בוויז "בית העלמין גורדון ראשון לציון". היינו בסערת רגשות גדולה, כל הדרך דיברנו וכלל לא הסתכלנו החוצה, שמענו את הוויז מודיע לנו "הגעתם ליעד" ואז כבתה הסוללה. יושבים ארבעה אנשים מבוגרים ברכב, מביטים החוצה ולא מבינים איפה אנחנו… מקום שומם, נראה כמו איזור תעשיה.

הרגשנו משהו שמימי, מה פתאום הקב"ה הביא אותנו לכאן?! מצאנו את עצמנו בצהרי יום שישי, ללא שמץ של מושג איפה אנחנו, איך יוצאים מכאן ומגיעים לבית הקברות בראשון לציון.

והנה עובר אדם ונכנס לרכבו, פנינו אליו לבקש עזרה. ביקשנו שידריך אותנו איך להגיע לבית הקברות. הוא היה המום מן הסיטואציה ולא הבין איך הגענו לכאן. הוא ניסה להסביר איך להגיע, התלבט מה הדרך הקצרה ביותר, ואז אמר: "לא, אתם תסתבכו, הפקידה שלי מכירה את המקום, היא תצייר את הדרך".

בתי נכנסה איתו למשרד, אנחנו ממתינים ברכב. בינתיים כל הזמן טלפונים מהמשפחה, מתקשרים בדאגה "איפה אתם…" ואז אנו רואים את בתי יוצאת מהמשרד ואיתה אישה דתיה עם כיסוי ראש. בתי נכנסה לרכב במהירות וסיפרה את שארע במשרד: כשנכנסנו, האיש פנה למזכירה וביקש שתעזור לנו בציור מפה להגיע לבית הקברות בראשון. פתאום הוא אמר לה: "סיגלית, את הרי גרה ליד, את משוחררת, תדריכי אותם איך לנסוע". אותה מזכירה, אישה יראת שמים ארזה בן רגע את חפציה ויצאה.

בזמן שמיהרנו כל אחת לרכבה, היא סיפרה כי סיכמה עם הבוס שלה, שבימי שישי של שעון חורף היא תצא שעה מוקדם יותר, באותו יום שישי היה עדיין שעון קיץ, אבל שבת נכנסה מוקדם וכך מצאה את עצמה כל אותו יום מתפללת לה' ומבקשת ממנו לצאת שעה מוקדם יותר! והנה הקב"ה זימן לה את זה בדרך שהיא לא יכלה להעלות בדעתה.

כל הדרך היינו איתה בקשר טלפוני, היא היתה נסערת ונרגשת מאד ואמרה: "כל היום אמרתי – אני מבקשת מהקב"ה! לא מבקשת מבעל הבית שלי רק מאלוקים!" גם הוסיפה וביקשה מאיתנו להתפלל לרפואתו של הבוס שלה, דוד כליף בן נג'יה. נסענו אחריה והיא הביאה אותנו עד השער של בית הקברות.

אציין שחמותי התרגשה שבעתיים, כי הוריה הקפידו כל חייהם להקדים את ההכנות לשבת, זה היה בנפשם, הרבה לפני חצות היום, הבית ובני הבית היו מוכנים לשבת קודש. ביום שישי לא הזמינו מעולם בעל מלאכה, אפילו רופא… סבא היה אומר: "לא ביום שישי, נראה אחרי שבת!" רק אם זה היה פיקוח נפש.

גם בהיותו כבן מאה, בבוקר יום שישי סילק את כל מכשירי המוקצה. פתח פקקים, חתך מגבות נייר לשימושו בשולחן השבת שהיה כבר ערוך ומסודר. כל שנותר זה רק ללמוד ולהכין את פרשת השבוע מהחומשים הרבים שהיו לו! במשך שנים רבות בהן הוא ניהל את המעבדות ב"אסף הרופא". בימי שישי לפני הצהריים, סבתא היתה נוסעת איתו לבית החולים, עם שקית ענקית של ממתקים ומשחקים לחלק לילדים המאושפזים ונרות שבת ליולדות.

כמה אופייני לסבא דוד, עמוד של חסד וצדקה, שעוד בטרם ינוח על משכבו בשלום דאג שגם סיגלית תקדים ותגיע לביתה ביום שישי לסיים את ההכנות לשבת בזמן.