מרגש: ביקור בגן החיות הפך לשיעור לחיים שלמים

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

כשהייתי נערה צעירה אבי לקח אותי לגן-חיות, כולל הצגות משעשעות שעושים עם החיות. עמדנו בתור לקופה לרכוש כרטיסים. בשלב מסוים הגענו קרוב לקופה כאשר לפנינו רק משפחה אחת. הם היו משפחה גדולה בת עשר נפשות, כאשר כל הילדים, שמונה במספר, נראו לי מתחת לגיל 12. לבושם העיד שמצבם הכספי לא היה טוב, אם כי הם היו מסודרים ונקיים.

אני זוכרת שהם השאירו עלי רושם רב, לא רק בגלל גודל המשפחה אלא בגלל נימוסיה. הילדים עמדו מנומסים מאחורי ההורים, והתרגשותם הייתה בולטת כשפטפטו על הליצנים, הלוליינים והחיות שהם יחזו בהם עוד מעט. הנחתי שזה ביקורם הראשון במקום כזה. הם היו כה נלהבים! הוריהם עמדו לפניהם והביטו אחד בשני במבטי גאווה, מחויכים ממראה ילדיהם המתלהבים מהחוויה שמצפה להם עוד מעט.

האב פנה לקופאית: "שני כרטיסי מבוגרים ושמונה כרטיסי ילדים בבקשה. זו המשפחה שלי. הם מחכים בכיליון עיניים". הקופאית נקבה במחיר. למשמע הסכום רעדו מעט שפתיו של האיש, שרכן קרוב יותר לקופה ושאל: "כמה… כמה אמרת?" הקופאית חזרה שוב על המחיר…

היה ברור לי מתגובתם שהם לא היו מוכנים להוצאה הזו, וגם לא הייתי בטוחה שהיה להם את הסכום הדרוש. המחשבה המידית שחלפה בראשי – 'מה… מה הוא יאמר לילדיו?' אבי היה שותף למחזה כמוני. ראיתי אותו מפשפש בכיסו ואז… הוא שמט לרצפה שטר של 20 דולר. זה היה אז סכום לא מבוטל, וגם אנחנו לא היינו משפחה שהממון מצוי בכיסה בשפע. ואז… כשהשטר על הרצפה… אבי התכופף, הרים את השטר, טפח לאיש על כתפו, ואמר לו: "סליחה, אדוני… זה הרגע נפל לך מהכיס ועף ברוח…", והושיט לו את השטר.

האיש קלט את העניין. הוא לא ביקש נדבה, אבל ראו בעיניו את הערכתו לעזרה בסתר שאבי הציע לו, ובמיוחד לדרך המכובדת בה אבי עשה את זה, כדי למנוע ממנו מבוכה לפני ילדיו. האיש חפן את ידו של אבי עם השטר בשתי ידיו, שפתיו שוב רעדו ונדמה היה לי שלחלוחית הצטברה בזווית עינו. בשקט הוא אמר לאבי: "תודה, תודה אדוני. אינך יודע כמה הערב הזה משמעותי למשפחתי ולי".

ואנחנו? נסענו הביתה. כמעט שכחתי לספר שעשרים הדולרים הללו היו כל הכסף שהיה בכיסו של אבי באותו הערב. הם היו מיועדים לרכוש לנו את הכרטיסים, ולפנק אותנו בצמר גפן מסוכר ופופקורן.

באותו ערב לא חוויתי את החוויה המתוכננת, אבל חוויתי בתמורה את חווית הנתינה שנצרבה בי וליוותה אותי כל חיי!

הגענו לסיפור באדיבות יהושע די-נור, אשר מסיים אותו עם תובנה מרעישה:

קראתי פעם מחקר על נתינה שערך פרופ' נורטון מאוניברסיטת הרווארד. הוא ביקש מהסטודנטים שבמחקר להוציא/לבזבז במהלך היום כמות מוגדרת של דולרים, על מה שהם רוצים. הוא ביקש מהם לציין את רמת אושרם בסוף היום בהשוואה לתחילת היום.

הוא מצא שהסטודנטים שהוציאו את הכסף לא על עצמם (קנו מתנה למישהו, נתנו נדבה, תרמו, וכד') העידו על גידול ברמת אושרם הרבה יותר מאלה שבזבזו את הכסף על עצמם.

ואת מסקנתו הוא הגדיר כך:

"כולנו גדלנו על ברכי סיסמאות שכסף אינו קונה אושר. אני רוצה להציע שכסף יכול להוסיף אושר, אבל… כאשר אינך מוציא את הכסף בהכרח על עצמך".

וזאת, בל-נשכח, רק פירות הנתינה מהם נהנים בעולם הזה. מלבד הקרן אשר שמורה לעולם הבא!

(מתוך גיליון איש לרעהו)