גילתה את האמת בזכות... קופסאת קרואסונים!

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

במחצית השנה האחרונה התנדבתי במחלקת קורונה. זה אומר שפעמיים בשבוע אני מגיע עם אשתי תחי', לובש חליפת מגן לבנה ומסורבלת, עוטה כפפות, מסכות וגם מעטפת לנעליים, ונכנס אל המחלקה שאיש אינו רוצה להידבק מן השוהים בה.

החולים שוכבים שם בבדידות מזהרת, והקושי שלהם הוא לא רק פיזי אלא גם נפשי. כל מי שמגיע ומתעניין בשלומם עושה אתם חסד עצום. כשאתה מגיע אתה יכול להציל נפשות כפשוטו; להזיז צינור לצד הנכון, להניח דבר מאכל, להגיש משהו קריטי, או סתם כך להעניק תשומת לב שהיא כל כך חסרה למי ששוכב בפנים. זכיתי לעשות את זה ולהציל נפשות יקרות.

באחת הפעמים אני ניגש ליהודי חולה קורונה, והוא מספר לי שהוא רעב עד אימה. הוא אינו אוכל כלום. גם כאשר מגישים לו אוכל הוא בקושי טועם ממנו, כי הטעם דוחה אותו.

מה היית רוצה לאכול? שאלתי את היהודי הזה.

"קרואסונים עם שוקולד", הוא ענה. את זה הוא יאכל היטב.

לא היו לי קרואסונים בכיס, וזה לא היה פשוט בכלל לצאת מהמחלקה ולהביא לו כאלה, כי הרי הייתי לבוש בציוד המגן מכף רגל ועד ראש, ולפשוט וללבוש שוב את כל הפריטים המסורבלים האלה, זאת היא משימה ארוכה וכבדה מדי. לכן אמרתי לו שאזכור את בקשתו, ולמחרת אביא לו קרואסונים. בינתיים הבאתי לו כמה פירות שמצאתי.

למחרת עברתי דרך המאפייה של ר' שמחה בקרית גת. הוא תרם בחפץ לב קופסא יפה של קרואסונים עם שוקולד, ופניתי עם זוגתי לכיוון בית החולים.

למרבה הפלא, בבית חולים שוכבים אנשים שהם לא רק חולי קורונה, והפעם התכוונתי לבקר מישהו במחלקת כירורגיה, כך שהתכנית היתה שדרכינו תיפרדנה. אשתי תיכנס למחלקת קורונה, ואני אעלה למחלקת כירורגיה.

בינתיים קיבלתי טלפון מאברך שגר במושב אבן שמואל. הוא ביקש שאמסור דרישת שלום למשה ששוכב במחלקת קורונה. שאספר לו שחבריו מהשיעור שבו הוא משתתף מדי יום דואגים לו, מתפללים עליו ומחכים לו שיחזור.

כאשר עמדנו לפני הכניסה למחלקה אמרתי לאשתי, שתיקח את הקרואסונים ליהודי שביקש אותם, וכן שתעבור בסמוך ליהודי בשם משה ותמסור לו את המסר של חבריו.

עודנו מדברים, ואישה אחת שומעת אותנו ושואלת: "מה יש לכם עם משה? הוא אבא שלי!"

אנחנו מתנדבים שבאים לכאן פעמיים בשבוע, וביקשו מאתנו למסור לו שחבריו דואגים לו ומתפללים לרפואתו.

האישה פרצה בבכי, ואשתי חשבה שזה מפני הכאב על אביה החולה. היא הרגיעה אותה, וניחמה אותה בדברי עידוד וחיזוק. היא אמרה לה שבסוף יוצאים מזה, ושאביה עוד יאריך ימים ושנים, וכל הכבוד לה שהיא כל כך מתמסרת לאביה. ובזאת הסתיימה הסצנה.

למחרת מתקשר אליי אברך ושואל אותי: "היה לך סיפור עם קרואסונים?"

כן, עניתי בקצרה.

"אז כדאי שתשמע משהו מעניין", הוא אמר לי. והנה מתברר שבתו של משה פרסמה את התרשמותה. היא משתפת את הציבור בתובנות שעלו בה בעקבות הביקור במחלקת קורונה.

היא כתבה שמעתה היא מעריכה בהרבה את הצוות המסור, שעוטה בכל פעם ציוד מגן מסורבל שבקושי מאפשר לנשום. היא לא מבינה איך אפשר לתפקד כך בין חולים, כאשר היא בקושי החזיקה מעמד בחום ובמחנק שבתוך החליפה. אולם מה שהפליא אותה ביותר, היה זוג חרדים ממוגנים שפגשה בפתח המחלקה.

היא כתבה משהו כזה: "בתחילה חשבתי שאלו שניים שחזרו מאיזו הלוויה המונית ונדבקו בקורונה. זה הרי מה שאומרים, שהחרדים מדביקים בקורונה, לא? והנה מה אני שומעת? שהם מתנדבים. מדברים ביניהם על חולה שבמיוחד בעבורו קנו קרואסונים, ומתכננים למסור דרישת שלום לחולה נוסף כדי לעודד אותו.

"אני באתי לבקר את אבא שלי, ולא ידעתי שיש כבר מי שיודע את השם שלו ושאכפת לו ממנו. אין לכם מושג מה זה עשה לי. בכיתי מרוב חרטה על שטעיתי בהם. הם היו כל כך אציליים, כל כך אכפתיים ומסורים, שלא הבנתי איך בכלל העזתי לחשוב עליהם דברים כל כך גרועים, כמו שמוכרים לנו בתקשורת. זה היה לי אכפת, כי אנחנו צריכים לדעת את האמת. אני מוכרחה לספר לכם שעלו בי הרהורי תשובה…".

חשבתי לעצמי: כמה מדהימים פלאי ההשגחה העליונה. הן בדרך כלל אנחנו נכנסים למחלקה בלא אומר ודברים, ועתה, מפני שהוצרכתי ללכת לכיוון אחר בבית החולים, דיברתי עם אשתי, ובדיוק אותה בת ישראל שמעה את השיחה ובעקבותיה עלו בה, ואולי באנשים נוספים שקראו את דבריה, הרהורי תשובה.

אני מקווה שמחלקות קורונה תיסגרנה כי כבר לא יהיו חולים, ושנזכה לעשות רק טוב תמיד ולחוש את ההארה הזאת משמים, שהקב"ה שמח עם מה שאנחנו עושים.

(גיליון השגחה פרטית)