לחדר נכנסה אישה עטויה מטפחת שחורה ודרשה: ''תחזיר את הכסף עכשיו!''

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

מספר חיים הולצברג, מנהל המרכז למוסדות בבנק מרכנתיל:

"באחד הימים נכנס לחדרי יהודי שלא הכרתיו, אך שמעתי עליו הרבה. היה זה יהודי מבוגר עליו אפשר לומר כי הוא נחשב 'מנקיי הדעת שבירושלים' במלוא מובן המלה. לא נודע כרב, לא כראש ישיבה, אך כזה ששמו הלך לפניו בזכות העובדה שהוא ישב כל ימיו על התורה ועל העבודה, פשוטו כמשמעו. 'א ירושלמער איד', על כל המשתמע. מה לו ולסניף הבנק? תהיתי, אך כבר אבין כי זו היתה רק ראשיתה של התמיהה… לאחר שהושבתי אותו וכיבדתיו כערכו, אמר לי שנדרש להגיע לבנק רק משום שהורו לו לבצע משימה פשוטה. יהודי מחו"ל, גביר אדיר, ביקש לערוך עמו הסכם 'יששכר וזבולון' והוא מבקש להעביר סכום כסף לחשבונו. 'הבנתי שצריך לחתום משהו', אמר, והרי הוא כאן.

בכמה כסף מדובר? שאלתי, וכמעט שנפלתי מכסאי. התברר שמדובר בסכום נכבד מאוד, כמה מאות אלפי יורו שיועברו לחשבונו. בכל מקרה, מאחר ומדובר בסכום שהופקד בחו"ל, היה צורך להסדיר את התהליך. הוא חתם פה ופה היכן שהראיתי לו, ושב הביתה, לספריו ולתלמודו, ואילו אני המשכתי להתעסק עם ההעברה הצפויה.

והיה הרבה עם מה להתעסק. בשבועות הבאים הוסדר תהליך ההעברה הנדרשת – וכן, בניו וחתניו של האיש הגיעו אף הם לבנק – והסדירו את העברת התשלום לחשבונותיהם שלהם. התברר כי הוא עצמו לא רצה ליהנות מהכסף, והוא הורה לילדיו שיעשו בו שימוש. ואכן הם שהתמודדו עד כה עם הלוואות ומשכנתאות שלקחו לצורך השאת ילדיהם, קיבלו לפתע מתנה משמים. וכך, קיבלתי הוראות ברורות מבעל החשבון: להעביר סכום כזה לחשבון הזה, סכום אחר לפרעון המשכנתא הזו בחשבון ההוא ולשם כיסוי ההלוואה ההיא.

פעלתי בהתאם להוראות, נערכנו להעברת הכסף לשבעה חשבונות שונים שהיו פזורים במספר בנקים, כך שהתהליך לקח זמן. אך ביום בהיר הכל נעצר.

לחדרי נכנסה אשה מבוגרת עטויה מטפחת ירושלמית שחורה, טיכאלע. היא מזדהה כאשתו של אותו תלמיד חכם, ואומרת לי: האם אתה הוא מנהל הסניף? ובכן, אתה מחזיר עכשיו את הכסף למי שהעביר אותו.

מה? חשבתי שאני הוזה. כמעט נפלתי מהכסא. במשך חודש אנחנו עסוקים בנושא העברת הכספים, ופתאום, פקודה שכזו. אני שואל אותה מדוע, אך היא לא מרחיבה: 'אני', היא אומרת, 'גם בעלת החשבון, ובתור בעלת החשבון אני נותנת לך הוראה – תחזיר את הכסף למי שהעביר אותו. איני רוצה אותו בחשבון.

אבל למה, אני תוהה. אפשר הרי לעזור לילדים, לכסות חובות.

'אין על מה לדבר', היא עונה בפסקנות. 'את התורה של בעלי לא נמכור בכסף'.

אין בעיה, אמרתי לה, נחזיר את הכסף, אבל אני חייב לשמוע את ההוראה הזו גם מהשותף השני בחשבון, בעלך…

'לא. זה ביטול תורה. מספיק פעם אחת הוא נאלץ להגיע לכאן. הוא לא יגיע לפה שוב'.

ודאי, אני אומר לה ומציע: אבוא אני אליו. בחפץ לב ובשמחה.

וכך, אנו יוצאים לדרך, מגיעים לביתם של הלקוח ואשתו, דירה צנועה בשכונת גאולה, נכנסים לסלון שאינו אלא חדרון קטן שסביבו ארונות ספרים המרפדים את כל כתליו, מהמסד ועד הטפחות. במרכז – שולחן שאף הוא עמוס ספרים, בראשו יושב בעל הבית שראשו שקוע בספר ונעימה בוקעת מפיו.

המראה גורם לי להחסיר פעימה. התחושה היא מעין עולם הבא ממש. אין קשר בין החדר הזה, לעולם הרועש לו מבחוץ… אני ממתין בצד בשקט, ורק כעבור זמן מוצא את העוז לקטוע את הלימוד. אני מעלה את השאלה, אומר את הדברים שאמרה לי הרבנית אשר מבקשת להחזיר את הכסף, ושומע רק מילה אחת: 'יא', כלומר – ככל אשר תאמר אליך, שמע בקולה… מיד לאחר מכן, ברגע כמימריה, חוזרת האצבע לרצד על שורות הגמרא.

ואחרי הוראה כזו, כבר לא נותר לי מה לעשות. ה'עיסקה' בוטלה. והכסף חזר ל'שותף' שמעבר לים. בבנק היו כאלו שהרימו גבה, אך אני דווקא הבנתי. כי כה הסבירה לי בעלת החשבון, בשעה שצעדנו לעבר ביתה: 'במשך עשרות שנים מסרנו את הנפש כדי שהוא, בעלי שיחיה, יוכל ללמוד. ודווקא כעת, לעת זקנה, שנמכור את הזכות הזו? חס וחלילה. ללימוד התורה אין מחיר. את הזכות הזו לא מוכרים, בכל מחיר".

(מתוך 'המודיע' ערב סוכות תשע"ט)