מה עושים עם פירות וירקות הקדושים בקדושת שביעית?

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

פירות הקדושים בקדושת שביעית, חלים עליהם הדינים דלהלן:
א. בעל השדה צריך להפקירם
ב. אין מפרישים מהם תרומות ומעשרות, כיוון שהם הפקר
ג. אסור לאבדם ולהפסידם מאכילה
ד. אין עושים בהם סחורה

יש אומרים שבעצם אכילת פירות שביעית מקיים מצוה, שנאמר: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה". האוכל פירות שביעית, עליו להיות זהיר ללמוד ולשנן היטב את הלכות קדושת פירות שביעית, כי רבו דיניהם ופרטיהם מאוד מאוד, ובפרט שמצוה זו באה אחת לשבע שנים, ולא כל כך בקיאים בה.

כיצד ניתן לרכוש תבואת שדה שיש בה קדושת שביעית?

תיקנו בתי הדין לעשות דבר הנקרא: "אוצר בית דין". דהיינו, שבעלי השדה מוסרים את כל הפירות לרשות בית הדין, ובית הדין היו מחלקים את הפירות בערבי שבתות לציבור, בכמות הנצרכת לכל אחד לבני ביתו.
בית הדין משלם לבעל השדה עבור טרחתו בקטיפת ואיסוף הפירות והובלתם לאוצר. ובעת חלוקת הפירות, גובה בית הדין מן הציבור כסף עבור כיסוי ההוצאות בלבד (ולא למטרת מסחר שאסורה בפירות שביעית). וכסף זה, אינו קדוש בקדושת שביעית, כיון שאינו תשלום עבור הפירות עצמם אלא עבור טרחה לעובדים, שכירות מקום האוצר, הובלת הפירות וכיוצא בזה, ולא על פי טיב ואיכות הפירות.

אותם שליחים ששולח בית הדין לאסוף את הפירות, יכולים להיות גם אותם פועלים שעובדים באותם שדות בשאר השנים. אשר על כן, גם כיום מטעם בתי הדין מקיימים "אוצר בית דין", דהיינו שממנים את בעל השדה להביא פועלים כבכל שנה לאסוף את הפירות, ומשלמים להם דמי טרחתם, וחלוקת הפירות בפועל מתבצעת בחנויות השונות מטעם "אוצר בית דין", וגובים מהקונים את שכר הטרחה של הפועלים עבור האיסוף וההובלה של הפירות לחנות בלבד.

איסור הפסד פירות וירקות שביעית

נאמר בתורה (ויקרא כה, ו): "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל". ודרשו חז"ל: לאכלה - ולא להפסד. והיינו שאסור לאבד בידיים פירות וירקות שיש בהם קדושת שביעית, כל שהם ראויים למאכל אדם או למאכל בהמה.

על כן, האוכל פרי שיש בו קדושת שביעית, ואינו חפץ לסיימו, אם נשארה ממנו כמות שרגילים לשומרה לאכילת אדם או בהמה, אסור לזרוק את שארית הפרי לאשפה, כי אז יתלכלך הפרי ונמצא שמפסיד את הפרי בידיו, ולכן יכרוך את שארית הפרי בניילון ויזרוק באשפה, שאז אינו מפסידו בידיו באופן מיידי, אלא רק גורם להפסד שיירקב הפרי לאחר זמן, ואין איסור הפסד בדרך גרמא.

פח שביעית

יש מחמירים לייחד פח לכל שיירי הפירות, ולאחר שנרקבים ואינם ראויים למאכל בהמה, זורקים אותם בפח האשפה הרגיל. וישים לב שלא להניח שיירי מאכל הראויים לאכילה שיש בהם קדושת שביעית על גבי שיירי מאכל שכבר נפסדו בפח השביעית ופקעה מהם קדושת שביעית, שהרי בכך הוא מאבד בידיו את שיירי המאכל החדשים. ועל כן יש מקפידים תמיד להניח את שיירי המאכלים בשקית, ואחר כך נותנים אותם בפח המיוחד לשביעית [ואף שהשיריים נתונים בשקית, בכל זאת אינם נותנים אותם בפח האשפה הרגיל, כי חוששים שאין זה כבוד ליתנם שם].

גורם הפסד

פירות או תבשיל של שביעית שאינו חפץ לאוכלם, ורוצה להניחם בחוץ כדי שלאחר מכן תבוא עליהם השמש ויתקלקלו, הרי זה מותר, כיון שאינו מפסיד בידיו את הפירות, אלא רק גורם להם לבוא לידי הפסד. אולם, אין להוציאם לחוץ בשעה שהשמש חמה או בעת ירידת גשמים, כיון שנחשב כמפסיד בידיים ממש ולא רק כגורם הפסד.

מותר לאכול רק חצי מהפרי, אף שישאר חלקו ויתקלקל, כיון שאינו מפסידו בידיים אלא רק גורם לו הפסד [ובפרט במקרה זה שאם ימנע מלאכול, יש אומרים שמפסיד מצות אכילת פירות שביעית].

נתינת פירות לתינוק

מותר לתת פירות של שביעית לתינוק, אף שבאכילתו הוא מפזר חלק מהפרי, מפני שאין זה אלא גורם להפסד. ומכל מקום נכון לתת לו רק חלק מהפרי, כדי למנוע את ההפסד ככל האפשר.

האכלה לבהמה

פירות הראויים למאכל אדם, אין להאכילם לבהמה, שזהו בכלל הפסד. אבל אם התקלקלו ונפסדו מאכילת אדם, מותר להאכילם לבהמה.

שיירי מאכל

אכל מהתבשיל ושבע, ואינו רוצה לאכול עוד, אינו צריך לדחוק את עצמו לאכול עוד בשביל שלא יזרק.

שאריות תבשיל שאינו חפץ לאוכלן, אינו חייב להחזירן למקרר כדי שלא יתקלקלו, אלא רשאי להניחן חוץ למקרר, אף שעל ידי כך יתקלקלו במשך הזמן. וכמו כן, אם התבשיל נמצא במקרר, וצריך את מקומו, רשאי להוציאו ולהניחו בחוץ, שבכל זה אינו מפסיד את התבשיל בידיו ממש, אלא רק גורם לו הפסד.

כל פרי או ירק הראוי למאכל אדם, הרי הוא קדוש בקדושת שביעית, ואפילו אינו עומד עתה לאכילה. אבל אם נפסל ממאכל אדם וראוי רק לבהמה - אם נהוג ליתנו לבהמה, הרי הוא קדוש בקדושת שביעית, ואם לא נהוג ליתנו לבהמה, מותר להשליכו לאשפה. ואם נפסל מאכילת בהמה, אין בו קדושה כלל.

שיירי מאכל מועטים מאוד שהרגילות לשיירם בצלחת או בסיר ולזורקם, רשאי לזורקם לפח אשפה כרגיל. וכל שכן שמותר לשטוף ולהדיח את השאריות הדבוקות בצלחות ובסירים. אבל אם שייר בגמר אכילתו כמות שרגילים לשומרה למאכל אדם או בהמה, ינהג בשיריים אלו קדושה, ולא יזרקם לפח האשפה, אף שהוא עצמו אין לו בהמה ואינו רגיל ליתנם לחתולים וכיוצא בזה.

כתב בספר אור לציון (שביעית פ"ב ה"ו), בוודאי שכל האוכל פירות של שביעית, רשאי לנהוג באכילתם כדרכו, ואם נשאר מעט בצלחת או בכוס או בקדירה, אינו חייב לדקדק לאכול ולשתות הכל לגמרי, כמו שכתב הרמב"ם (הלכות שמיטה פ"ה ה"ב) שדין פירות שביעית כדין תרומה, ובהלכות תרומות (פי"א ה"ה) כתב: כדרך שמנפים קמח של חולין, כך מנפה הכהן קמח של תרומה, ולכן מנפה ומשליך את המורסן [הקליפה החיצונה של החיטה]. הרי שהכלל הוא שכפי שרגיל לנהוג באכילתו תמיד, כך נוהג בתרומה. והוא הדין בשביעית, דבר שיש דרך לשיירו, מותר לשיירו ולהשליכו, אבל דבר שאין דרך לשיירו אין להשליך.

עצמות עוף או בשר שהתבשלו במרק ירקות של שביעית, כל שיש רגילות למצוץ את העצמות, נוהגת בהן קדושת שביעית. אבל אם אין רגילות, אין נוהגת בהן קדושת שביעית. והגם שראויות לבהמה, מכל מקום אין דרך ליתנן לבהמה.

לחם שהתעפש או יין שהתקלקל טעמו, וכל פרי אחר כיוצא בזה, פקעה ממנו קדושת שביעית, ואין צריך לשומרו בקדושה כלל.

טעם מפירות שביעית

מרק שהתבשלו בו ירקות של שביעית ונתנו בו טעם, וכן מי קומפוט שקיבלו טעם מפירות של שביעית, אסור לזרוק את המרק או את מי הקומפוט כל עוד שהם ראויים למאכל, כיון שהרגילות היא לשתותם. אמנם הכובש ירקות של שביעית או המבשל תפוח אדמה של שביעית במים וכיוצא בזה, מאחר ואין רגילות להשתמש במי הכבישה או הבישול, אין צורך לשומרם בקדושת שביעית, שכל שאין דרכו לאכול אין בו משום "לאכלה ולא להפסד".

קילוף פירות

מותר לקלף פירות וירקות כהרגלו תמיד אף שקולף מעט מהפרי, כמו בקליפת קִיוִי. וכן מותר לקלף פירות אף שהקליפה עצמה ראויה לאכילה כמו בקליפת תפוח, אגס, מלפפון וכיוצא שהדרך לאוכלם, אולם בקליפות אלו יזהר לעטוף את הקליפות בניילון ויזרקן כך בפח. והוא הדין לקליפות הראויות למאכל בהמה והדרך ליתן אותן לבהמה [אף שאין לו בהמה], שיעטפן בניילון ויזרקן כך. אבל קליפות שאינן ראויות למאכל בהמה או שאין דרך ליתנן לבהמה אף שיש בהם מעט מאכל כקליפת קִיוִי וכדומה, אין נוהגת בהן קדושת שביעית, ורשאי לזרקן לפח האשפה כדרכו.

קליפות תפוזים

יש לשמור קדושת שביעית בקליפות התפוזים ולא לזרקן בפח האשפה הרגיל, כיון שבמציאות של ימינו, רוב קליפות התפוזים משתמשים בהן בבתי חרושת רבים למרקחות שונות, וכן בבתי עשיית משקאות, שומרים אותן למאכל בהמה.

גרעיני פירות

גרעיני פירות שאינם עומדים לאכילה, אף על פי שהם ראויים למאכל בהמה, כמו גרעיני תמרים, ענבים, אגסים, תפוזים, תפוחים וכיוצא, אין בהם קדושה ומותר לזורקם לאשפה. ואף אם נשאר בהם דבוק מעט מהפרי, אין נוהגת בהם קדושה, כיון שהדרך לזורקם כך ולא לשומרם למאכל בהמה.

גרעיני אבטיח, יש לנהוג בהם קדושת שביעית, כיון שהרגילות לאוכלם.

תבלין

תבלין שפג טעמו מותר לזורקו לאשפה. ועל כן, נענע או לואיזה שהניחום בכוס תה כמה פעמים, ואינם ראויים לתת טעם עוד, מותר לזרקן לאשפה.