ניצל מאסון המסוקים בזכות... קשירת נעליים

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

יום ששי אחר הצהריים, כביש החוף. ר' משה נוסע ברכבו, לוחץ על דוושת הגז, מאיץ במנוע הישן. השעה הולכת ומתאחרת, ועוד נותרו לו הכנות מגוונות עד כניסת השבת. לפתע, הוא מבחין בחייל עטוי מדים, שחזותו מעידה כי לא חונך על ברכי התורה והמצוות, הוא נראה עייף, ראשו שמוט על ידו בלאות, וידו מנופפת בחריצות לרכבים החולפים.

ר' משה אינו מוותר על הזכות לעשות חסד, עוצר לידו, פותח את החלון ואומר: "אני נוסע לגוש דן. עוזר לך? – תעלה!" החייל מודה, עולה לרכב ומתיישב, והם פותחים בשיחה. ר' משה שומע ששמו הוא גבי והוא משרת בחטיבת גולני, והיום זכה בחופשה מפתיעה של כמה ימים באמצע האימונים.

לבו החם של ר' משה נפתח, ועל אתר הוא מזמין את החייל להיות אורחו ואומר לו בחביבות: "בוא, אני מזמין אותך לביתי, אתה תהיה האורח שלי לשבת, אכבד אותך בכל טוב, יהיה לך כדאי מאוד!".

גבי המום, הוא בכלל לא חשב על האופציה הזו. במחשבה שניה, הוא מהרהר: 'למה לא? קיבלתי חופשה, אנסה לחוות שבת אמיתית ומקורית…', הוא מביע את הסכמתו לאירוח, ורק מבקש להודיע להוריו כי הכל בסדר, הוא יישאר לשבות בבית מארחו, ורק אחר כך ימשיך הביתה. בני משפחתו של ר' משה שמחו לפנות חדר נוח עבור האורח הפתאומי, והזמינו אותו להרגיש בבית.

כשהגיעה שעת הקידוש זכה לחוות רגעי אור יהודיים טהורים וזכים, כמותם לא חווה מעולם…. ר' משה עומד בראש, פניו קורנות, ומסביבו ניצבים בני המשפחה בחגיגיות. אוירה של אושר ושמחה, שקט ושלווה, שבת מנוחה. סעודת שבת עשירה מוגשת, גבי מתכבד לאכול מכל טוב, שירי שבת מרגשים נישאים ברקע, וגבי חש טעימה מעולם אחר, עולם קסום ומאושר, טהור ועילאי, שבתי ומקורי.

השבת חולפת בנעימים, כשלבו של גבי מתרונן מאושר, רגליו כמו נושאות אותו בשמחה. האווירה המיוחדת, הסעודות היפות, השירה המרגשת, החוויה הרוחנית העוטפת – אלו קנו את לבו ושבו את נשמתו. לאחר ההבדלה ורגע לפני שיצא לדרך, מודה גבי בידידות למארחיו, ופונה לר' משה: "תראה, הרי כבר הבנת שלצערי, לא זכיתי להתחנך על ברכי התורה ומצוותיה, אבל דווקא השבת אצלך – גילתה בי ניצוץ של חיבור פנימי, של רצון להכיר ולהתחבר לשורשי היהדות ומצוותיה. ולכן, אני רוצה לקחת אתי למזכרת איזו מצוה שאוכל לקיימה, שתזכיר לי את רגעי ההוד הקסומים שחוויתי, מצוה שתמשיך להבעיר את הניצוץ היהודי שבי, עד שאזכה להתחבר יותר… יש לך מצוה להציע לי, משהו קל לקיום ופשוט לביצוע, בכל תנאי חיים ובכל מזג אויר?" – שואל גבי בהתרגשות.

ר' משה מהרהר, ומציע לגבי מצוות שונות, שגבי דוחה אותן בשל חוסר התנאים במשפחתו או בפלוגה בצבא. "אתה יודע מה?" אומר ר' משה, "הבה נפתח ספר קיצור שולחן ערוך, נראה מהו הסעיף הראשון שיעלה לנגד עינינו, ואולי זה יתאים לך"… ר' משה מוציא את הספר מהארון, פותח היכן שהוא, ומתחיל לקרוא. עיניו נחו על הסעיף המפרט כיצד יש לנעול נעליים ולקושרן, והוא קורא ומסביר: "תחילה יש לנעול נעל ימין מבלי לקשור, ואחר כך לנעול נעל שמאל. כעת קושרים קודם את נעל שמאל, ורק אחר כך קושרים את נעל ימין, זו ההלכה, פשוטה וקלה!" – מכריז ר' משה.

עיניו של גבי הצטעפו דמעות. "אינני מאמין!" – קרא שוב ושוב, "אינני מאמין! עד לכאלה רמות מגיעה התורה? לכל פרט פצפון כמו קשירת נעליים יש הדרכה מפורשת, צורה ברורה, מצוה צמודה? הרי כל אחד קושר נעליים, ובכלל – זה כל כך קל ופשוט. גם על זה יש מצוה, גם זה חלק מהתורה?"

ר' משה מחייך ומשיב: "אכן כן, זו הייחודיות של עם ישראל, שגם בתוך המשימות השגרתיות, טמונות להן הפתעות מרגשות… גם פעולה פשוטה ויומיומית שכל אדם נדרש ממילא לבצע, התורה מטמינה בה מצוה, כמו סוכריה קטנה. אתה בין כך קושר נעליים, נכון? אז התורה נותנת לך מצוה, מעניקה לך מתנה בתוך פעולה פשוטה ויומיומית!"

"קניתי!" – מכריז גבי, ומעמיס את התרמיל על הגב, "זו המצוה שלי, זו המזכרת שלי מהשבת הנפלאה. מעכשיו, אני מתחיל להקפיד על ההלכה הזו. בינתיים, זו תהיה המצוה שלי, עד שארגיש מסוגל להוסיף עוד… הרי אותה אוכל לקיים בכל מקום, ואיש לא ישים לב. מהיום אני קושר נעליים כהלכה" – הוא מכריז, נפרד מר' משה בלחיצת יד, ויוצא לדרכו.

במשך החודשים הקרובים לא שכח גבי את המצוה שלו, לא ויתר על הזכות העילאית. מדי יום היה נועץ את רגליו בנעליו בדיוק לפי הסדר – ימין ואח"כ שמאל, קשירת שמאל ורק אח"כ קשירת ימין. כך בחדרו בבית, בבסיס הצבאי, במהלך האימונים, וגם בחופשה בצימר נידח – גבי לא מוותר על המצוה שלו, והיא ממלאת אותו באושר ושמחה, מעניקה משמעות לחיים היהודים הפועמים בקרבו.

היה זה בחורף שנת תשנ"ז, פחות משנה לאחר מבצע 'ענבי זעם' בלבנון. כוחות הצבא שהו בדרום לבנון, משם פעלו ככל יכולתם להגן על יושבי ארץ הקודש, והתמקמו במוצבים בעומק השטח. קושי רב היה בהעברת האספקה למוצבים, בשל העובדה כי על הצירים המובילים עדיין חלשו המחבלים, ולפיכך נרקח הפתרון האווירי, לפיו אספקת הכוחות והציוד תבוצע באמצעות מסוקים שימריאו משטח ישראל וינחתו בתוככי המוצבים, כדי למנוע סכנה לחיי אדם בדרך. חטיבת גולני, ובתוכה – פלוגתו של מיודענו גבי החייל, היתה מהחטיבות שפעלו לסירוגין במוצבי דרום לבנון. מדי פעם הוטסה למוצבים קבוצה של חיילים, שהחליפה קבוצה אחרת ששהתה בעומק השטח כבר מספר ימים.

ביום רביעי, כ"א בשבט תשנ"ז, ניתנה לגבי וחבריו ההודעה, כי ביום ראשון הקרוב, כ"ה בשבט, עליהם להתייצב בבסיס תל נוף של חיל האויר, לצורך הטסה לדרום לבנון. אלא שביום המחר, השתבשה התוכנית של גבי, בשל סיבה צדדית ולא קשורה, תרתי משמע: גבי התעורר מאוחר, וכמעט שאיחר למסדר הבוקר. מתוך לחץ, הוא נועל נעליים ברשלנות משהו תוך כדי ביצוע פעולה אחרת, ושוכח מהמצוה 'שלו' – נעילת הנעליים כהלכה.

רק כשהתייצב במסדר במועד נזכר, ובלבו החלה מתחוללת מלחמה. 'מה עושים עכשיו?' – הוא מהרהר ומתלבט קשות, 'הרי אני חייב לצאת להגיע לפינה שקטה, לחלוץ נעליים ולקושרן שנית לפי ההלכה. מצד שני – זה מצריך להיעדר ממסדר הבוקר, עבירה צבאית חמורה שעונשה בצידה! מה אעשה?' גבי מתלבט עוד שניה ושתיים, ולפתע – ממלא את לבו בגבורה יהודית עזה. 'אני טס לחדר', הוא לוחש לעצמו, 'מסדר את הנעליים כהלכה, וחוזר בזמן תוך כמה שניות. עכשיו!' – הוא פוקד על עצמו, יוצא מהשורה ורץ.

הוא מגיע לחדר, חולץ נעליים בזריזות, ושב ונועלן לפי ההלכה. בעקבות הלחץ הסתבכו השרוכים, והדבר נמשך הרבה יותר זמן מהמתוכנן… בסופו של דבר, הנעליים ננעלות ונקשרות כהלכה, וגבי אץ רץ לרחבת המסדר, רק כדי לגלות שהחיילים כבר מתפזרים, והמפקד מביט בו בפנים חמורות סבר וקשוחות למראה. "תמתין כאן!" – הוא פוקד על גבי, "אינך יודע את החומרה של היעדרות ממסדר הבוקר? אתה הולך להישפט!" – הוא שב ואומר לגבי המפוחד, ששפתיו נוקשות באימה.

לאחר המתנה ארוכה, נקרא גבי לחדר, ושם נגזר דינו: "שבוע במחבוש, בכלא הצבאי, תענוג של מקום… תשב שם שבוע, ותלמד שעם מסדר הבוקר לא משחקים!" – מורה השופט התורן, וגבי מובל לקצה המחנה, אל התא הקטן והמצחין.

בשבוע שחלף בתא המחבוש, היה לגבי די זמן להרהר בעובר עליו. הוא חשב על המצוה 'שלו', ההיעדרות מהמסדר, הטיסה ללבנון שנדחתה, ועל העובדה שחבריו הטובים כבר אינם במחנה כי בוודאי המריאו בלעדיו. יחד עם זאת, לבו התמלא אושר וגאווה, הוא חש כי עשה את המוטל עליו והתעקש על המצוה היחידה שלו בחייו, גם אם הדבר עלה לו במחיר של שבוע בכלא.

הכלא הצבאי הוא מקום מנותק מהעולם, נטול עיתונים ואמצעי תקשורת, והאסיר חי בבידוד מוחלט. למרות זאת, הצליח גבי לחוש כי משהו קרה בימי שבתו בכלא, תכונה לא מוכרת, אוירה לא נעימה… רק כשיצא, נודע לו מכותרות העיתונים האסון שאירע, והוא כמעט צנח תחתיו מתעלף. לפתע הבין, שהמצוה הצילה אותו ממוות בטוח – – –

תשעה חיילים מחטיבת גולני, נשלחו לבסיס תל נוף של חיל האויר, לקראת המראתם ללבנון. הוא היה אמור להיות אחד מהם, אך בשל העונש שהוטל עליו – נותר מאחור. בשעה שהמסוקים ביקשו להמריא, התברר כי עקב מזג האויר הסוער יש קושי, והטיסה נדחתה למחר – יום שני כ"ו בשבט תשנ"ז. ביום שני קיבלו מסוקי ה'יסעור' של טייסת 118 אישור להמריא ולהמתין בשדה התעופה במחניים עד לקבלת אישור המראה סופי. על המסוק שמספרו 903 הוטלה המשימה להגיע למוצב דלעת, כשעל סיפונו 36 חיילים ואנשי צוות, ועל המסוק שמספרו 357 הוטלה המשימה להגיע למוצב הבופור כשעליו 37 חיילים ואנשי צוות.

73 החיילים המתינו לאישור ההמראה במחניים, וכשזה ניתן, בשעה 6:48 אחה"צ, החלו הפלופלורים להסתובב בתזזיתיות, והמסוקים המריאו לדרכם . המסוקים טסו במהירות לעבר הגבול, וגם קיבלו אישור לחצות אותו. הם האיצו, ולסירוגין עקפו זה את זה, עד לרגע גורלי אחד, נוראי במיוחד – – – המסוקים התנגשו זה בזה, ולרגע, כמו פטריית אש נראתה בין העננים. שני המסוקים הסתחררו, הרוטור של אחד מהם נתלש, וחלקו האחורי של השני צנח לתוך נחל סמוך. אחד המסוקים ניסה לבצע נחיתת חרום, אך ללא הועיל – בתוך שניות אחדות, היו 73 גופות החיילים ז"ל ושברי המטוס פזורים בנחל שאר יישוב ובחצר צימר בתוך היישוב עצמו. לכוחות ההצלה שחשו למקום, לא נותר לעשות דבר. לא היו ניצולים, כל החיילים נהרגו, לא נשאר מהם אחד.

אסון זה, המכונה עד היום 'אסון המסוקים', החריד כל לב יהודי, זעזע בעוצמות הצער. היה זה אסון תאונת מסוקים החמור ביותר במדינה, והוא עורר הדים עולמיים. רק אחד ניצול מהאסון, גבי מיודענו, שהחמיץ את ההמראה, רק כי היה חשוב לו לשמור ולקיים את המצווה הקטנה, הפשוטה והשגרתית, לקשור נעליים כהלכה. אין לנו מושג מה כוחה של מצוה, איננו יכולים לשער מה רבה עוצמתה. הנה, מצוה קטנה ושגרתית, שאנשים מקיימים כמעט בלי לשים לב, הצילה חיים, פשוטו כמשמעו!

איננו יודעים למדוד ערכן של מצוות, אין לנו את היכולת לאמוד מה כוחה של מצוה, ולפעמים מצוות הנראות פעוטות בעינינו – מחוללות מהפכות ענק, יוצרות הצלה פלאית! אולי יש מצוות שאיננו מודעים מספיק לחשיבותן ולעוצמתן, אך כל מצוה טומנת בחובה אוצר של מתנות, של פתיחת שערי חסד, של רחמי שמים, של השפעה טובה ומבורכת. לעולם לא נדע איזו מצוה תפתח עבורנו את השערים, איזו מצוה תחולל את המהפך הנכסף, איזו מצוה תביא את האושר והברכה בכנפיה. אך זה ברור – שכל מצוה, כל מצוה ממש, שומרת עלינו, מצילה אותנו, מעניקה לנו ומשפיעה עלינו. הבה נקפיד לקיים כל מצוה, לעשותה בשמחה ובדייקנות מושלמת, ואז נזכה שהמצוות יגנו עלינו ויעטרו לראשינו את השפעותיהן המבורכות

(פניני פרשת השבוע, הובא בגיליון דרישה וחקירה)