הסב הגיע לנכדו בחלום: ’’אם לא תחזור לקיים מצוות אקח אותך אלי..’’

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

מספר הרב יצחק אלחנן גיברלטר זצ"ל בזכרונותיו:

הסיפור דלהלן התרחש עם אבי בעת היותו בחור ישיבה בזמן מלחמת העולם הראשונה. הסיפור מחיש את זהירותו והקפדתו על טהרת ההשקפה, והלקח שלמדתי ממנו בא לידי ביטוי כעבור שנים ארוכות, כפי שיסופר.

באותה תקופה הוציאה ממשלת הצאר צו הדורש מיהודים באזורים נרחבים לעזוב את מקום מגוריהם ולעבור לעומק רוסיה. טענתם של הרוסים היתה כי היהודים מדברים באידיש הדומה לשפה הגרמנית, וכך הם יכולים לשמש כמרגלים וכאנשי מודיעין של הצבא הגרמני.

כך גלתה ישיבת סלבודקה לתוככי רוסיה יחד עם ישיבות נוספות ותושביהן של עיירות שלמות. היתה זו טרגדיה עבור העם היהודי בליטא. הערבות ההדדית וגמילות החסד של היהודים הוכיחה את עצמה, ובכל מקום זכו הגולים לסיוע ולתמיכה – אך עדיין היתה זו גלות קשה ביותר. הגולים יכלו לקחת עימם אך ורק תרמיל גב אחד, וכך צעדו רגלית למרכז רוסיה.

אבא ניסה להסתתר בעיירות בליטא שלא חלה עליהן גזירת הגירוש. הוא מצא את הפספורט של אחיו הבכור שנמלט לאמריקה בתור נער צעיר, וכך ברח ממקום למקום. בהגיעו לוילנה התיידד אבא עם בחור מישיבת סלבודקה, והם הפכו לחברים בלב ובנפש כאחים ממש.

יום אחד סיפר החבר לאבא שהוא השתתף בהרצאתו של היסטוריון הנחשב לדתי בשם יעבץ. הוא הוסיף וציטט באוזניו רעיון היסטורי כלשהו שנאמר בהרצאה, ולפי דעתו של אבא הרעיון נגד את דעת חכמינו. בעיניו של אבא, אדם שיכול להשמיע רעיון שסותר את דעת חכמים הוא מין ואפיקורס, ואסור לדבר איתו. אבא ניתק מיד את כל קשריו עם אותו בחור, ולא הועילו כל תחנוניו והבטחותיו שלא ילך יותר להרצאות של יעבץ.

אבא היה אדם סבלני וטוב לב, אך כשהגיעו הדברים לאמונה בחכמי התורה – הקפיד על קוצו של יוד בכל תוקף. כך למדתי מאבא לברוח מאנשים, אפילו הקרובים ביותר, אם הם אומרים מילה שמשתמע ממנה סתירה לדברי חכמים.

בין קבוצת הבחורים שלנו שהגיעו לאחר השואה מאיטליה היה בחור אחד, מיוצאי הונגריה, שהיה עילוי גדול ומתמיד עצום וישב ולמד לבדו יומם ולילה. קינאתי בהתמדה, בהבנה ובידיעות המקיפות שלו, וחשבתי בלבי שאם ימשיך כך יגדל לאחד מגדולי ישראל. ניסיתי להשפיע עליו לבוא ללמוד איתי בישיבת חברון, אך הוא אמר לי שבהונגריה נהגו לשלב תורה עם דרך ארץ, והוא מחפש מקום בו יוכל ללמוד רק חצי יום, כדי שבשאר הזמן יוכל ללמוד מקצוע.

ניסיתי בכל כוחי להניא אותו מתוכניתו, אולם נכשלתי במאמציי. הוא מצא את מקומו בישיבת 'באר-הגולה' בשכונת סנהדריה בירושלים, שהחליטה לקבל אותו בתנאים שלו בתקווה שבמשך הזמן הוא יימשך ללימוד התורה בלבד ויגדל לשם ולתפארת.

אך לא כך היה. במקביל ללימודיו בישיבה הוא החל ללמוד נגרות, אולם מקצוע זה לא סיפק אותו כלל. הוא שמע שבאוניברסיטה בירושלים ישנם ספרי קדמונים שעדיין לא הודפסו ואין להם עותק בשום מקום. הוא התחיל לבקר באוצר הספרים העתיק ומצא בכך סיפוק.

פעם אחת צד את עינו הכיתוב ״קתדרה לתלמוד״. הוא צחק בליבו – מה כבר אנשי האוניברסיטה מבינים בתלמוד, הם מתיימרים לתת הבנה ודרך לימוד בגמרא ובמפרשיה?! הוא החליט להיכנס לשמוע הרצאה בגמרא. בתחילה הוא צחק וגיחך, אך לאט לאט הוא נמשך פנימה ברצותו לבחון עד היכן מגיעה ידיעתם של המרצים.

ראש הקתדרה היה פרופ' פרנקל, יהודי גרמני שומר מצוות בתכלית כנוסח גרמניה. הוא לימד באוניברסיטה גם ביקורת המקרא, שסותרת בעצם את הלימוד שלנו, ואח״כ היה סותר את הביקורת בביקורת נגדית. כך החל המשבר של אותו בחור. את הביקורת הוא קיבל, אולם את סתירת הביקורת – לא קיבל. יהודי גרמניה יכלו ללמוד גמרא ותנ״ך עם ביקורת המקרא ועם ביקורת נגדית ולהישאר חרדים ויראי שמים, אך סגנון זה של לימוד לא התאים לאחרים.

פרופ' פרנקל חשב לתומו שהבחור ימשיך להיות ירא שמים. הוא ראה את הכישרונות הנדירים שלו, ומכיוון שכבר היה קרוב לגיל הפנסיה ורצה לפרוש ממשרתו, הציע לבחור לקבל ממנו הכשרה ולרשת את המשרה. הבחור ההונגרי אפילו לא למד בבית ספר עממי, והתנאים לקבלת המשרה היו שנת לימודים באוניברסיטה, עמידה בבחינות של בית ספר עממי ותיכון, וכמה שנות לימודים אצל פרופ' פרנקל. לאחר קבלת התואר הוא יכהן כמרצה, ואח״כ יתמנה לראש הקתדרה לתלמוד.

הבחור קיבל את ההצעה, ובקלות רבה נבחן והשיג ציונים גבוהים ביותר. הוא הצטיין מאד בלימודיו, אך ירד מהדרך ופרק עול.

לאחר כשנתיים שמעתי מחברי שהיו עימי בקיבוץ באיטליה ובמחנה בקפריסין, שהעילוי הגדול התפקר בצורה איומה והגיע עד כדי חילול שבת. שמעתי זאת בשבת, ולאחר התפילה והסעודה החלטתי ללכת לבקרו בדירתו שבקטמון. מצאתיו במצב איום ונורא, והוא אמר לי: ״יצחק יקירי, לא תוכל להשפיע עלי. אני כבר בצד השני״.

התחלתי לשוחח עימו ושאלתיו: 'כיצד יתכן שבחור מתמיד כמוך, שהיה שקוד על תלמודו יומם ולילה, יהפוך לפורק עול? תמיד קינאתי בלימוד שלך והייתי בטוח שתצא אחד מגדולי הדור!'

תשובתו היתה: ״אני קינאתי בך. פעם אחת שמעתי אותך אומר את הפסוק בהבדלה: 'ליהודים היתה אורה ושמחה… כן תהיה לנו' – בכוונה עצומה, וקינאתי בך מאד באמונה ובביטחון שלך בה'. גם התפילה והלימוד שלך עוררו את קנאתי״.

ראיתי שאיני יכול להשפיע עליו וחזרתי שבור ורצוץ לישיבה. כפי שלמדתי מאבא, ניתקתי את הקשר בינינו. ידעתי שליבו מורעל וחששתי לשוחח עימו.

לאחר כמה שנים, בשעת חצות של מוצאי שבת, ישבתי ולמדתי עם חברותא בהיכל הישיבה. לפתע אני רואה את הבחור שהתפקר נכנס לישיבה ונעמד לצידי. לא רציתי להסתכל עליו או לדבר עם רשע כמותו והמשכתי ללמוד, אך הוא לא זז ממני.

לאחר שעה שאלתי אותו ברוגזה: מה אתה רוצה ממני?

והוא ענה: ״ברצוני ללמוד אתך עכשיו גמרא״.

אמרתי לו: אפיקורס שכמוך, קודם כל עליך לקיים מצוות ולשמור שבת, אחר כך תבוא ללמוד איתי גמרא.

ואז הוא סיפר לי סיפור נורא: הסבא שלו, שנשרף באושוויץ, בא אליו בחלום בשלושת הלילות האחרונים ואמר לו: "שבעים נכדים הקרבתי במזבח באושוויץ על קידוש השם, ואתה – הנכד השבעים ואחד – ניצלת. דע לך שאין לי מנוחה ממך בעולם העליון. או שתחזור לקיום התורה והמצוות, או שאני לוקח אותך אלי".

בליל שבת הוא נתן לו התראה אחרונה ואמר: "לא אבוא אליך פעם נוספת. עליך לשוב בתשובה שלמה, ואם לאו – אקח אותך אלי".

הוא פחד ללכת לישון ורצה לחזור בתשובה. הוא תכנן ללמוד עימי גמרא וכך לחזור בתשובה, אך אני אמרתי לו: לפני שאתה רוצה ללמוד איתי גמרא עליך לחזור בתשובה שלמה. עלה לארון הקודש, פתח אותו והוצא את ספר תורה. החזק אותו בידיך והבטח שאתה מקבל על עצמך מעתה ואילך לקיים את התורה כולה עם כל פרטיה ודקדוקיה, ואני והחברותא שלי נהיה העדים שלך.

הוא עשה כעצתי, ולאחר מכן סיכמנו שמחר בבוקר הוא יבוא שוב לישיבה ונפרדנו בשמחה. ביום ראשון הוא אכן הופיע בישיבה ואני הכנסתי אותו לחדרי. הבנתי שאין בכוחי להשפיע עליו לשכוח את כל לימודי הכפירה שלמד, ועל כן פעלתי בדרך אחרת. בישיבה היו כמה בחורים יוצאי גרמניה בעלי תואר אקדמאי בפילוסופיה, שלמדו ביקורת המקרא וביקורת נגדית ונותרו יראים ושלמים. הכנסתי אותם לחדר, ובמשך כשש שעות ללא הפסקה התנהל ביניהם ובין הבחור ויכוח עז. הם מוטטו את כל טענותיו אחת לאחת, והתיאוריות הכפרניות שלו קרסו כמו קרח שהופך למים.

לאחר מכן התחלתי ללמוד עימו, והוא הפך לבעל תשובה שומר מצוות בתכלית. הוא אמנם לא הגיע לאן שיכול היה להגיע עם כשרונותיו הנדירים, אך לכל הפחות שמר על קלה כבחמורה. הוא התחתן עם בת רב מאמריקה, ואני התחתנתי ועברתי מירושלים. מאז לא היה לי עמו כל קשר.

(גיליון יאיר נזרו)