איך נתמודד עם הקורונה בעתיד?

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

ד"ר רועי צזנה מנסה לבחון לאור הידע שיש לנו כיום על וירוס הקורונה, איך נוכל לחזור לשגרה. באישורו אנו מביאים שורה של תרחישים שהעלה הד"ר ונוגעים לתוכניות העתידיות של המדינות השונות להתמודדות עם קיום המגיפה לזמן ממושך:

לפני שנה וקצת, החל הזן המקורי של נגיף הקורונה להתפשט בעולם. כיום הגענו כבר ליותר ממאה מיליון נדבקים בכל העולם ו- 2.2 מיליון מתים. ישראל עברה שלושה סגרים בהצלחה. עיקר ההתמקדות כרגע היא ברמת החודש-חודשיים הקרובים. לא רבים מנסים לחשוב לטווח הארוך. זוהי בדיוק דרך הפעולה שהובילה אותנו לסגר השני והשלישי. אנחנו חייבים להתחיל לחשוב רחוק קדימה – בסדר גודל של שנה לפחות – כדי למנוע את הסגר הרביעי, החמישי והשישי. או, אם אלו מחויבי המציאות, הרי שלפחות ניכנס אליהם מוכנים.

בכתבה זו אציג שלושה כיוונים אפשריים שמתבססים על ראייה קדימה, בהתבסס על כל מה שידוע לנו היום. ודאי שאלו אינם הכיוונים היחידים האפשריים, אבל הם יספקו לפחות קצה-חוט למחשבה ולפתיחת שיח אודות דמותו החדשה של העולם, וכיצד אנו יכולים להתמודד עם המצב שנים קדימה, ולא ברמה של "היי, בואו נחליט כמה זמן להמשיך את הסגר!"

אבל לפני שאסקור את הכיוונים הללו, אנחנו צריכים להסכים על מה שקורה כרגע. הנה סיכום קצר של המציאות כפי שאני רואה אותה.

העולם, ישראל והנגיף כיום

1. אפילו הספקנים ביותר כבר הבינו שהנגיף מהווה סכנה ממשית לבריאות הציבור. בארצות הברית, שם חלק גדול מהציבור לא לקח את הסכנה ברצינות, מתו כבר בערך 450,000 בני-אדם מהנגיף, והמגפה עדיין בעיצומה. שיעור תמותה דומה בישראל היה מביא אותנו ל- 12,500 מתים, וכאמור – המגפה טרם הסתיימה בארצות הברית.

2. בחודש הקודם בלבד נפטרו כ-1,500 ישראלים מהנגיף, וזאת לאחר שבועיים של סגר רופף ועוד שלושה שבועות של סגר מהודק. בתי-החולים נמצאים בעומס קיצוני, אנשים מחכים שעות באמבולנסים כדי להיכנס לבתי-החולים, וגם שם – מספקים להם בלון חמצן, רואים שהם מרגישים יותר טוב, ומשחררים אותם הביתה כי אין מקום עבורם בבית החולים. כשמצבם יתדרדר, הם יחכו שוב שעות באמבולנסים, ייכנסו לבית החולים וחוזר חלילה. חלקם לא ישרדו את המעגל הזה, וכתוצאה מהעומס מתים יותר חולים – עובדה שהוכחה כבר במספר מחקרים, כולל אחד בישראל.

3. הסגר שהיה אמור לעזור – עזר ונכשל באותה העת. הוא נכשל מכיוון שהתחלואה בימים אלו אינה יורדת, והוא עזר מכיוון שהוא שיטח את עקומת ההדבקה. למה התחלואה אינה יורדת? מכיוון שהווריאנטים החדשים, כמו הזן הבריטי (וכנראה שבקרוב גם הזן הדרום-אפריקני), כבשו את ישראל בסערה. הם מתפשטים מהר יותר מהזן הקודם, וכנראה שהזן הבריטי גם קטלני יותר. התוצאה היא שהתחזיות שלנו בנוגע ליעילות צעדי המנע, שגובשו עבור הזן הקודם, כבר אינן מוצלחות כפי שהיו. אנחנו בטריטוריה חדשה שלא מופתה עדיין, והמצב יחמיר ככל שיופיעו זנים חדשים נוספים.

4. פתיחת הסגר תוביל לאסון בריאותי בטווח הקצר והארוך. בטווח הקצר, הזנים החדשים יתפשטו לכל פינה ויעלו בחייהם של לפחות 18,000 בני-אדם (אני מחשב לפי הטיעון המקל של פרופ' אודי קימרון, לפיו הנגיף עשוי להרוג 'רק' 0.2 אחוזים מהאוכלוסייה). קרוב לוודאי שהעלות בחיי-אדם תהיה גבוהה יותר, מכיוון שהעומס על בתי-החולים יגדיל את שיעור התמותה באופן משמעותי, כפי שראינו שקורה בעולם ובישראל. בטווח הארוך, תופעות הלוואי של הנגיף עדיין אינן ידועות, אך לפי הידוע לנו, נראה סביר להניח שלפחות חלק קטן מהחולים יסבול מנזקים לבריאות שיימשכו חודשים או שנים.

5. מבצע החיסונים היה (ועודנו) הצלחה שאין כדוגמתה בעולם. החיסון פועל ביעילות גבוהה, והוא כנראה זה שאחראי לכך שהתחלואה והתמותה נשארות קבועות, במקום להמשיך לעלות. לוקח לו אמנם כמה שבועות להשפיע, אבל אחרי החיסון השני בערך 92 אחוזים מהמקבלים עמידים לנגיף. מדובר בשיעור עמידות מרשים מאד, בהינתן העובדה שרבים ממקבלי החיסון זקנים ולכן מערכות החיסון שלהן אינן מתפקדות היטב מלכתחילה. לרוע המזל...

6. ...הנגיף עובר מוטציות בקצב גבוה יותר משחשבנו וקיווינו. כיום אפשר למנות את הזן הבריטי, הדרום-אפריקני, הברזילאי, הקליפורני וזוהי רק ההתחלה. חלקם פגיעים לחיסון, אבל הזן הדרום-אפריקני עמיד-חלקית לחיסונים של נובאווקס וג'ונסון-אנד-ג'ונסון (עם שיעור הגנה שיורד ל ~50 אחוזים בערך), ואולי גם לחיסונים של מודרנה ופייזר. המשמעות היא שאפשר לצפות לכך שיעילות החיסונים תרד עם התפשטות הזן הדרום-אפריקני בישראל. ולמרות שמצאנו עד עכשיו רק מעט ישראלים שנדבקו בזן הדרום-אפריקני, די בטוח שאפשר למצוא עוד, ושהזן הזה כבר התחיל להתפשט אצלנו.

7. הנגיף לא עומד להפסיק לעבור מוטציות. כל אדם חדש שנדבק, משמש כמדגרה עבור הנגיף, בה הוא יכול לצבור מוטציות חדשות. ומדגרות כאלו יהיו בשפע בשנה-שנתיים הקרובות, ואולי גם הרבה לאחר מכן. עומד לקחת הרבה מאד זמן לחסן את העולם כולו, ומבצעי החיסונים מתנהלים באיטיות מייסרת כמעט בכל המדינות. באירופה חלק גדול מהאוכלוסייה לא מעוניינת בכלל לקחת את החיסון.

בהנחה שניתן לנגיף עוד שנה לפחות להמשיך להתרבות, קרוב לוודאי שעד לסוף 2021 נמצא זן עמיד לחיסון, או – חמור לא פחות – כזה שיכול להדביק גם אנשים שכבר חלו בזן אחר. קשה לראות איך אפשר להימנע מהתרחיש הזה, כל עוד אנשים נדבקים בווירוס בכל העולם. וכאשר יהיו זנים שידביקו גם מחוסנים, ניכנס ללולאה אינסופית של הדבקות -> מוטציות -> הדבקות.

8. יש מדינות שהתמודדו בהצלחה עם הנגיף, אך מדובר כמעט אך ורק במדינות אסיאתיות. ביפן האזרחים הקפידו על שמירת מרחק ועטיית מסכות. בסין היו סגרים נוקשים ביותר. בסינגפור מתבצע מעקב מתמשך באמצעות הטלפונים הניידים אחר אנשים שאמורים להימצא בבידוד. מי שמפר את הבידוד צריך לשלם עד 10,000 דולרים סינגפורים, שמקבילים ל- 25,000 ₪, ו/או כליאה לשישה חודשים. הפרת בידוד פעמיים? טוס לכלא לשנה, פלוס 50,000 ₪ לקופת המדינה. בניו-זילנד פתחו בחודש מרץ בסגר של שבעה שבועות והפסיקו רק כשלא נמצאו עוד חולים. לאחר מכן נקטו באסטרטגיה של סגירת גבולות זהירה וחכמה.

9. קיימים הבדלים גדולים בין כל המדינות האלו לבין ישראל. באותן מדינות אין ויכוח על הצורך במסכות, אנשים שומרים מרחק, מי שחייב בבידוד – נשאר בבידוד. מי שמפר בידוד – מורחק מהחברה. אזרחים אינם משקרים לחוקרים שמנסים להבין עם מי באו במגע. אין איפה ואיפה: אם יש סגר, הוא תקף לכל החברה, ולא רק ל- 'פראיירים'. התנאים האלו מופרים בישראל פעם אחר פעם – וכולנו משלמים את המחיר בחיי-אדם ובשיתוק והחרבת הכלכלה.

10. ישראל תתקשה לעמוד בסגר נוסף במתכונת הנוכחית. דגש על "מתכונת נוכחית" (זה חשוב, כפי שאטען בהמשך). הלכידות החברתית בשפל שלא היה כדוגמתו, עם חוסר-אמון מוחלט בפוליטיקאים ובין המגזרים השונים. החינוך מקרטע, וזה בלשון המעטה, ולפחות הורה אחד חייב 'לעבוד' מהבית בזמן שהוא משגיח על הילדים. המצב הכלכלי על הקרשים. כולם מסכימים – הדברים לא יכולים להימשך כך.

המשמעות

עד כאן מה שידוע. אני מתנצל אם אני נשמע פסימי, אבל השתדלתי לתאר את המצב כמות שהוא, בעיניים מפוקחות ומתוך חיבור כל הראיות שקיימות ברשותנו היום.

אם נאגד את כל הנתונים האלו על הנגיף, המשמעות היא שהוא עומד להפוך לחלק מחיינו. אם קיווינו שהוא יהפוך למחלת רקע דמויית-שפעת, הרי שהזנים החדשים מבהירים שמדובר בתקוות שווא. אם הוא ימשיך לעבור מוטציות, הרי שנצטרך להמשיך לקבל חיסונים – כל אחד מכוונן לזנים החדשים - אחת לשנה בערך. ואם הזן החדש העמיד לחיסון הקודם יגיע כבר לישראל, הרי שנצטרך להיכנס לסגר לפני מבצע החיסונים החדש.

בקיצור, וכפי שכתבתי כבר לפני חצי-שנה, אין טעם לחשוב על המציאות 'אחר הנגיף', אלא לצד הנגיף'. אפשר לקוות שהמצב ישתנה בעוד שנתיים-שלוש, כשנוכל להתחיל לחסן חלקים נרחבים מהעולם, וכך נאט גם את קצב יצירת הזנים החדשים. אבל לפחות בשנתיים הקרובות, אנחנו צריכים לפעול לפי הנחת מוצא שנמשיך לחיות לצד הנגיף – ושהוא עלול בקלות להפוך למדבק או קטלני יותר במקום כלשהו בעולם.

אז מה עושים?

אני מחלק את הפתרונות לשני נתיבים קיצוניים, ואחד באמצע.

הנתיב הראשון פשוט בקונספט, אבל כמעט בלתי-אפשרי ליישום: המשך הסגר הקיים ואף החמרתו, עם אכיפה בלתי-מתפשרת, עד לירידה למספר חולים חד-ספרתי, או לאפס המוחלט. הדרך היחידה לקיים סגר כזה לאורך זמן היא באמצעות רתימת כל המשק והתקציבים הממשלתיים לטובת העניין. מובטלים צריכים לקבל מענקים מינימליים שיאפשרו להם לקיים את עצמם ומשפחותיהם ברמת חיים צנועה. יסגרו מוסדות החינוך, קשישים יבודדו ברמה הגבוהה ביותר ויקבלו משלוחי מזון לבתיהם. וכל זה יימשך חודש-חודשיים מהיום. 

מטורף. אבל אנחנו איננו חיים בימים רגילים, ופתרונות קיצוניים כמו זה יכולים למנוע מהמשק להיכנס לסגר רביעי, חמישי, שישי וכן הלאה. אנחנו נטהר את המדינה מהנגיף – מכל זן וזן – ולאחר מכן ננקוט במדיניות מחמירה של סגירת גבולות, המחייבת כל נכנס לעבור בדיקת קורונה אחת לפחות, ולהיכנס לבידוד של שבועיים מרגע הגעתו. מדיניות סגירת הגבולות תישמר כל עוד הנגיף ימשיך להתפשט בעולם.

אם ננקוט בדרך זו ולא נעגל פינות, נגיע למצב בו סין וניו-זילנד נמצאות כעת, ונוכל לקיים אירועים המוניים וציבוריים תוך שלושה חודשים מהיום.

זהו פתרון קיצוני אחד, והוא כנראה היעיל ביותר – אבל אין שום ודאות שהמשק או החברה הישראליים יכולים לשאת אותו.

פתרון שני

הפתרון הקיצוני השני הוא לפתוח את המדינה. אנשים יחזרו לעבוד, להרוויח כסף, לשרת אחרים בקניונים ובחנויות וכן הלאה. לצד הפתיחה, נמשיך לחסן בקצב גבוה כדי לעכב את התפשטות הזנים החדשים בישראל. אם הנגיף הדרום-אפריקני ייעצר, קיים סיכוי טוב להוריד את התחלואה תוך חודשיים-שלושה. אם הוא ימשיך להתרוצץ בישראל, ויוכיח עמידות-חלקית לחיסונים של מודרנה ופייזר, ייקח הרבה יותר זמן עד שהמגפה תעבור. בכל מקרה נצטרך לעמוד בעומס עצום בבתי-החולים, שימותן באמצעות פתיחת בתי-חולים זמניים וגיוס של חובשים במילואים ומתנדבי מד"א כדי שיאיישו תפקידים זוטרים שאינם דורשים ידע רפואי נרחב (נשיאת אלונקות, טיפול אישי וכדומה).

התקווה היא שגם הזן הבריטי וגם הדרום-אפריקני ייעצרו בזכות החיסון תוך חודשים ספורים, לפני שיקטלו... כמה? לא ברור. כמה שווים חייו של אדם אחד למשק, למשפחתו, למוראל הלאומי? בשאלות אלו יעסקו אנשי האתיקה והכלכלה, שיספקו תשובות חכמות ורציניות שהממשלה תוכל לקבל או להתעלם מהן. אפשר לקוות שהיקף מבצע החיסונים מהחודשיים האחרונים יישא פרי בעוד חודש, ויביא לכך ששיעור המאושפזים החדשים בבתי-החולים יקטן במהירות.

באותו זמן, כדי למנוע חדירת זנים חדשים לישראל, נצטרך ליישם מדיניות סגירת גבולות קפדנית כמו זו שהוצגה בפתרון הקודם. אם לא נעשה זאת – הרי שברגע שיופיע זן חדש ועמיד לחיסון בזירה הבינלאומית, אפשר להיות בטוחים שהוא יגיע גם לישראל תוך זמן קצר. 

פתרון זה סביר יותר מהראשון. הוא כנראה יעלה בחייהם של כמה אלפי בני-אדם, ואולי יותר מ- "כמה אלפים", אבל כל עוד נקפיד על סגירת גבולות, ובתקווה שהזן הדרום-אפריקני אינו עמיד לגמרי לחיסון, הוא עשוי להצליח... בסופו של דבר.

הפתרון השלישי – באמצע

מה שמביא אותנו לפתרון השלישי: איפשהו באמצע. לא נפתח את המדינה לגמרי, אלא בהדרגה ובאיטיות מייסרת. בתי-הספר יחזרו כנראה לפעול לפני הכל, אבל נמתין עוד שבועיים-שלושה עד שבתי העסקים ייפתחו מחדש. בתי הקולנוע, התיאטראות, אירועים המוניים – כל אלו ייאלצו לחכות עוד חודשיים לפחות עד שיותרו. התקווה היא שאם נמשיך לחסן במהירות וביעילות, הרי שקצב ההדבקה לא יעלה לרמות בלתי-נסבלות לפני שהחיסון יוכיח את יעילותו. באותו הזמן נצטרך לחזק את בתי-החולים, להכין תכניות לבתי-חולים שדה ולהיערך לעומס העצום שיהיה כאן.

הפתרון הזה לא עומד לספק אף אחד. קיים סיכוי טוב שברגע שנשחרר אפילו קצת את ההקלות, קצב ההדבקה יזנק למעלה – והמנהיגים יצטרכו לעצור שם את השחרור. הציבור יזעם, ונציגי הציבור יצטרכו להיות מנהיגים באמת ובתמים, ולהסביר את האסטרטגיה לטווח ארוך ואת הסיבה לכך שאנחנו חייבים להמשיך להקריב קורבנות למען עתיד טוב יותר. או שנמשיך לשחרר עוד ועוד הגבלות, בקצב מהיר מדי שיביא הלכה למעשה לאסון של הפתרון השני. ואולי זה לא רעיון רע – אבל רק אם אנחנו יודעים למה אנחנו נכנסים, ומבינים מה גודל המחיר שנצטרך לשלם כחברה.

אם הייתי צריך להמר, הייתי אומר שזה יהיה הפתרון בו תבחר הממשלה, ואולי הוא הפתרון היחיד האפשרי בהינתן הנסיבות. אנחנו לא סין, לא סינגפור, לא ניו-זילנד. אנחנו חיים בישראל - וצריך לעבוד עם מה שיש. 

ומה עוד?

שימו לב ששלושת הפתרונות האלו מחייבים סגירה קפדנית של הגבולות. ישנם מספר צעדים נוספים שהייתי ממליץ למדינה לשקול בכל דרך בה תבחר. אלו כוללים –

- הקמת מפעל חיסונים בישראל: את רכיב ה- mRNA של החיסונים קל וזול לייצר, אבל יש צורך לייצר באופן המוני גם את הווקטורים (קליפות הפולימר שסביב ה- mRNA) ואת הבקבוקונים הסטריליים שיכילו את החיסונים. המפעל יוכל לייצר במהירות כל חיסון חדש שמופק בעולם ויעילותו מוכחת.

- גיוס עובדי רפואה זוטרים: כל בית-חולים זקוק לעובדים ללא ניסיון משמעותי בטיפול רפואי. אלו כוללים נושאי אלונקות, מתורגמנים לדוברי שפות זרות ולחירשים, ועוד. עובדים זוטרים אלו יכולים להגיע מתוך הציבור, עם עדיפות למחוסנים.

- ריצוף, ריצוף, ריצוף: אנחנו חייבים להבין באיזה זן נדבק כל חולה, כדי שנוכל להבין את דרכי ההתפשטות של הזנים ולבצע מעקב ראוי אחריהם.

- השקעה בפיתוח כלי בינה מלאכותית לחיזוי, מעקב וטיפול בחולים: זה הזמן לדרבן יזמים לפתח אלגוריתמים וחיישנים שיוכלו להקטין את העומס על צוותי הרפואה באמצעות מעקב רציף אחר החולים.

- נקיטת פעולה חוקית כנגד מפיצים-ראשוניים של תיאוריות קונספירציה ברשת: אנשים שקיבלו על עצמם כמקצוע להפיץ תיאוריות קונספירציה כנגד החיסונים, ימצאו את עצמם בבית-המשפט (המקוון) עם עונשים דומים לאלו המקובלים בסינגפור, כדי למנוע המשך הפצה של מידע כוזב המסוכן לבריאות הציבור. אני לא מתכוון כאן לכלל ישראל שמשתפים תיאוריות קונספירציה, אלא לאלו שעומדים בראש הארגונים הרשמיים והלא-רשמיים שמפיצים מידע כוזב.

- טיפוח יכולות מודיעיניות מתקדמות על התפשטות הנגיף בעולם: לא ייתכן מצב בו ראש הממשלה יתלונן שלא היה מודע לזן הבריט. אנו חווים עכשיו על בשרינו את ההשלכות. יש צורך בגוף שיפקח על המתרחש בעולם, יזהה זנים חדשים ויתחיל במאמצים להבין את תכונותיהם ולפתח כנגדם חיסון בהקדם. גוף שכזה חשוב במיוחד במקרה שהווירוס משנה את תכונותיו כך שנשאים נשארים מדבקים לאורך יותר משבועיים, או ששיטות בדיקה קיימות אינן מצליחות לזהות את הווריאנט החדש.

לסיכום

כפי שאפשר להבין, הרבה עבודה עוד לפנינו. לא מדובר בסוף העולם, אבל אנחנו חייבים לשנס מותניים כאינדיבידואלים וכציבור ולהתגייס לטובת המשימה הגדולה – למגר את הנגיף מן הארץ. צריך לתמוך בממשלה ובכנסת כשהן מקבלות את ההחלטות המתאימות למצב, ולהבין שחייבים לסבול קצת (או הרבה) לפני הסוף הטוב. זה אפשרי – וזה תלוי גם בנו ובדרישות שלנו מנציגי הציבור.

בהצלחה לכולנו.