לא כל המידע שמופץ ברשת הוא נכון

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

בימים האחרונים מופץ ברשתות החברתיות ובאמצעי התקשורות השונים סרטון ישראלי רווי טעויות וחוסר דיוק העוסק במגיפת הקורונה. חלק ממי שמופיעים בו טוענים לאחר הצפיה במוצר המוגמר כי דבריהם הוצאו מהקשרם. באישורו של ד"ר רועי צזנה, אשר מדבריו הבאנו גם בעבר, אנחנו מביאים לכם את התייחסותו לסרטון ולנושא. חשוב מאוד כי המידע המופיע פה יועבר למי שנחשפו לסרטון ואין להם את הכלים המתאימים להבין את הטעויות הרבות שנפלו בו:
 

בקצרה: מצאתי שמונה הטעיות בוטות בעשר הדקות הראשונות של הסרטון על "הונאת קורונה". לא המשכתי. עשו לעצמכם טובה ואל תתחילו בכלל.

בשבוע האחרון התפרסם סרטון היוטיוב של אורלי וגיא, עם הכותרת המפוצצת ביוטיוב – " פצצת אטום !!! מיטב הרופאים בארץ !!! הונאת הקורונה !!! אורלי וגיא". כן, אני רציני. ככה מוצג הסרטון ביוטיוב. צפיתי בסרטון. זה היה קשה. עשיתי רשימה של כל הטענות שם והתחלתי לענות לכל אחת מהן. כבר אמרו: "אבן אחת שזורק שוטה לבאר, גם אלף חכמים יתקשו להוציא". ויש בסרטון הזה הרבה מאד אבנים.

בסופו של דבר החלטתי שאני לא יכול להתייחס ליותר מעשר הדקות הראשונות של הסרטון... ואפילו זה חייב אותי לכתוב בערך 3,000 מילים. אבל בעשר הדקות האלו נתקלתי בטענות כל-כך מוזרות ובהיתממות כל-כך מופלאה מצד העיתונאים שאמורים להיות השומרים המהוללים של אמינות המידע, שחשתי מחויב להתייחס לפחות אליהן. ומה לגבי כל שאר הטענות בשלושים הדקות העוקבות? על כך אענה בפשטות: כשמנסים לרמות אותי פעם אחת עם טענות שגויות, אני מניח שנעשתה כאן טעות וממשיך לצפות.

כשאני נתקל בטענה השגויה השנייה, אני מתחיל לחשוד בבעיה מערכתית. בטענה השגויה השלישית, אני מבין שמישהו מנסה לעבוד עליי, או שמדובר בשלומיאליות מוחלטת מטעם יוצרי הסרטון, ועוצר שם. כשבסרטון אחד יש שמונה הטעיות בעשר הדקות הראשונות, אתם יכולים בעצמכם להבין מה רמת הרצינות של היוצרים שלו. 

עשו לעצמכם טובה: אם אתם באמת רוצים ללמוד על נגיף הקורונה ועל הדרכים בהן היינו יכולים להיערך אחרת לקראתו ולהתמודד עמו, לכו למצוא מקורות מידע אחרים שבאמת מעריכים את היושרה העיתונאית של עצמם.

נתחיל

שתי דקות ראשונות: קטיף האוכמניות הגדול

בשתי הדקות הראשונות אפשר לראות דוגמה ניצחת לאקט רמאות המכונה בעגה המדעית "קטיף דובדבנים". למה קטיף דובדבנים?

דמיינו שיש לכם חלקת דובדבנים, ושאתם רוצים לדעת מה איכות הפירות שבה. אתם שולחים פועל לקטוף עשרה דובדבנים מתוך האלפים שבחלקה, ולהביאם אליכם. אלא שלאותו פועל יש אג'נדה: הוא רוצה לשכנע אתכם שהמטע מוצלח יותר מכפי שהוא באמת. מה הוא יעשה? הוא יקטוף רק את הדובדבנים הטובים והמושלמים ביותר, יביא אותם אליכם ויגיד לכם ש – "הנה הדובדבנים שביקשתם! תראו כמה הם בשלים, טובים ומוצלחים!"

המסקנה המיידית שלכם תהיה שכל שאר הדובדבנים בחלקה הם באותה האיכות. זו גם מסקנה הגיונית, אם אתם סומכים על הפועל שלא ניסה לרמות אתכם. לרוע המזל, מסתבר שהרבה מאד "קוטפי דובדבנים" אינם הגונים במיוחד, ולכן הם תמיד מציגים לנו רק את הדובדבנים היפים ביותר – בניסיון לטעון שגם כל היתר הם כאלו.

ובכן, מה עושים אורלי וגיא? כבר בדקה הראשונה הם מציפים את המסך במומחים עם תארים מפוצצים. תשעה במספר. ספרתי. האחד מומחה למיקרוביולוגיה, האחר הוא "אבי הרפואה הדחופה בישראל", השלישית מנהלת מכון אונקולוגי, וכן הלאה. לאחר שהמומחים מציגים עצמם במהירות, מציינת אורלי כי – "הם מתעקשים לטעון שהעולם השתגע, ואף אחד לא מוכן להקשיב להם." ומוסיף גיא – "כששמענו בפעם הראשונה את הדברים שתשמעו עכשיו, נדהמנו. שמענו את זה שוב ושוב מעוד רופא ועוד מדען ועוד מומחה בינלאומי, הבנו שמשהו משוגע קורה כאן..."

והנה כבר ההטעיה הראשונה. תשעה דובדבנים הוצגו בפנינו, כולם עם אותה דעה – שהעולם השתגע. אבל מה לגבי כל שאר הדובדבנים בעולם הרפואה? כל הרופאים, המומחים, הפרופסורים והחוקרים שלא זכו להיות מוצגים בהמשך הסרטון? כל אלו שמביעים דעות שונות לגמרי – מנוגדות ממש – מהדובדבנים שבחרו אורלי וגיא להציג על המסך?

לאלו איננו נחשפים. אלו נשארו מחוץ לכתבה, כי הם אינם תומכים בסיפור היפה שמנסים למכור לנו. הצופה שאינו מכיר את המצב עשוי לחשוב שעוד רבים וגדולים תומכים באותן טענות של המומחים שהוצגו. צריך לעשות מאמץ מודע – לא גדול, אגב – כדי לאתר את הרופאים האחרים שיספקו תמונה רחבה ונכונה יותר של המצב. בהמשך הרשומה אני מצטט כמה מהם. אבל כבר עכשיו, הדקה וחצי הראשונות האלו נראות בדיוק כמו כל סרטון שמנסה לקדם תיאוריית קונספירציה או הפחדה כלשהי.

הדקה השלישית: הטעיה לגבי ההבדל בין מספר הנדבקים למספר החולים המאובחנים

לא לקח להם הרבה זמן להגיע לנקודה. והנה הטענה הראשונה: מספר הנדבקים הממשי גדול בהרבה ממספר האנשים שאובחנו כנשאי הנגיף.

הטענה הזו הייתה נראית סבירה בששת החודשים הראשונים להתפשטות הנגיף, לפני הסקרים הסרולוגיים למיניהם וניסיונות דומים לכמת את מספר הנדבקים האסימפטומטיים – כלומר, שלא סבלו מסימפטומים בעקבות ההידבקות בנגיף. היו השערות – שאפילו נראו סבירות – שרק אחד מכל חמישה, או אחד מכל עשרה אנשים שנדבקים בנגיף, באמת מראה סימני מחלה והולך בכלל להיבדק. אם הרעיון הזה היה נכון, הרי שלא היה צורך אמיתי לסגור את המדינה, מכיוון שהנגיף היה נעלם בעצמו לאחר שהדביק מיליוני אנשים, גרם למעטים מהם לחלות קשות, ולמעשה יצר עמידות עדר באוכלוסייה.

לרוע המזל, הנתונים שהצטברו בחצי השני של 2020 הצביעו על תמונה שונה. במחקר סקירה נרחב בז'ורנל הרפואי הנחשב – הלאנצט – עברו החוקרים על 571 מחקרים קודמים, וגילו ששיעור המקרים האסימפטומטיים עומד על 16 אחוזים בלבד. בסקירה דומה שהתפרסמה בדצמבר, עברו הכותבים על 2,454 מחקרים והגיעו למסקנה ששיעור המקרים האסימפטומטיים הוא 17 אחוזים בלבד. בקיצור, נראה שיש הסכמה שרק אדם אחד מכל חמישה, בערך, אינו מפתח סימפטומים בעקבות ההדבקה.

אבל עזבו לרגע את המחקרים. נחשוב על הטענה הזו בהיגיון. בגל השני בתי-החולים כבר עמדו על סף קריסה, לפני שהסגר הצליח להפחית את מספר החולים החדשים. בואו נעמיד פנים לרגע שמספר החולים המאובחנים הוא רק עשירית ממספר הנדבקים בנגיף. בסוף הגל השני – באוקטובר – הגיע מספר הנדבקים המאובחנים ל- 314,000. אם מדובר באמת רק בעשירית ממספר הנדבקים, הרי שהיו אמורים להיות לנו בסוף הגל השני יותר משלושה מיליון ישראלים שכבר עמידים להדבקה נוספת.

אם זה היה המצב, היינו מצפים לראות ירידה בקצב ההדבקה של הנגיף, פשוט מכיוון שמספר המטרות שנשארו לו היה אמור להיות קטן יותר. במילים אחרות, הגל השלישי היה צריך להתעכב, ואולי אפילו לא להגיע כלל. זה, כידוע, לא היה המצב. ברגע שפתחנו את המדינה בסוף הסגר השני, מספר החולים התחיל להעלות שוב, עד שנאלצנו להטיל סגר שלישי כדי למנוע את הקריסה העתידית של בתי-החולים (עוד על הקריסה, בהמשך).

כלומר, מקבלי ההחלטות שהטילו את הסגר השני הבינו שיש צורך קריטי בהורדת התחלואה, וקיבלו החלטה נכונה לנקוט בצעדים קיצוניים כדי לעשות זאת. אפשר להתווכח אם היה צריך סגר או דרך אחרת כלשהי, אבל אם לא היו עושים דבר – אם היו פועלים תחת הנחת ה- "זו רק שפעת" של פרופסור מפורסם אחד – הרי שכל החולים של הגל השני, השלישי ועוד רבים אחרים, היו מועמסים כולם על בתי-החולים בישראל בכמה חודשים. הקריסה הייתה מגיעה כמעט מיד.

לסיכום, כבר אי אפשר לטעון ברצינות שמספר הנדבקים גדול כל-כך יותר ממספר החולים המאובחנים, או שהנגיף יעבור מעצמו אם לא ננקוט בצעדים מיוחדים וחריגים כנגדו. כל מי שטוען אחרת צריך להתייחס למחקרים מחצי-השנה האחרונה על הנושא. מי שאינו עושה זאת – אינו עושה עיתונאות ראויה.

דקה חמישית: זאת לא מגפה!

בדקה החמישית מסבירים פרופ' איתן פרידמן וד"ר יואב יחזקאלי ש-"זאת לא המגפה השחורה... זה לא השואה וברור לגמרי שזה לא השפעת הספרדית. ... [יחזקאלי - ] לא דבר, לא אבעבועות שחורות ולא אבולה."

וואלה. צודקים. אבל זוהי הסחת דעת. "מגפה" היא פשוט מילה שמתארת מחלה המתפשטת במהירות בקרב האוכלוסייה. השפעת היא גם מגפה, וכמוה גם מגפת האיידס. לטוב או לרע, מגפה יכולה לכלול נגיפים קטלניים כמו האבולה, או צננת קלה. אז נעזוב לרגע את המילה "מגפה". גם נתעלם מההשוואות עם השואה או עם האבולה, שלא משרתות שום מטרה. גם האיידס אינו אבולה, וגם תאונות דרכים אינן אבולה – ועדיין אנחנו עושים מאמצים לעצור אותם. 

במקום זה, נשאל פשוט האם הנגיף הנוכחי מצדיק את הפעולות הקיצוניות שאנו נוקטים כנגדו.

התשובה, כפי שטענתי לאורך כל השנה האחרונה (למעשה, כבר מהרשומה הראשונה שפרסמתי בנושא), היא שהצרה האמיתית עם הנגיף אינה שיעור התמותה שמלווה אותו, אלא מספר האנשים שהוא שולח לבית החולים עם בעיות נשימה קשות. שיעור האשפוזים עומד בארצות הברית בערך על 3.5 אחוזים מהנדבקים. אם נרחיב את הנתון הזה לישראל, נזניח את הילדים (3 מיליון) ונניח שבלי שום אמצעי סגר או בידוד חברתי תידבק מחצית מכל יתר האוכלוסייה (בערך 3 מיליון נדבקים משוערים), נגלה שבתי החולים יצטרכו להתמודד עם קצת יותר ממאה-אלף מאושפזים. כל אחד מאותם מאושפזים, אגב, דורש משאבי כוח-אדם, ציוד, והקפדה יתירה על סטריליות... וזאת בזמן שהצוות הרפואי עצמו נדבק ויוצא לבידוד, או נדבק ומדביק אחרים.

החישוב הזה אינו מדויק, מכיוון שהגיל הממוצע בארצות הברית גבוה יותר מבישראל (בערך בשבע שנים). ולמרות זאת, ההפרש בגילאים אינו גדול מספיק כדי לשנות את המסקנה: עשרות-אלפי אנשים היו צובאים על בתי-החולים. וכפי שראינו באיטליה ובספרד: ברגע שמספר החולים גדול מדי, והם אינם יכולים לקבל טיפול רפואי מיטבי, שיעור התמותה הכללי של הווירוס מגיע בקלות לשישה אחוזים. מחקר אחר שהתפרסם בדצמבר הראה גם שמהרגע שחולי קורונה מגיעים לבית החולים, סיכוייהם הכלליים למות מזנקים ל- 18.5 אחוזים, בהשוואה ל- 5.3 אחוזים מהשפעת. וזאת למרות שהנבדקים בשתי הקבוצות (חולי השפעת וחולי הקורונה) היו באותו גיל ממוצע של 69 שנים.

וכל זה לא מכסה אפילו את הנזק שייגרם לאוכלוסייה הכללית כתוצאה מעצירת הטיפולים הרפואיים השגרתיים, פשוט מכיוון שבתי-החולים אינם מסוגלים להתמודד עם העומס. אז לא, זו לא אבולה ולא אבעבועות שחורות, וכולנו צריכים לשמוח על כך – אבל לא להתעלם גם מהאיום הממשי של הנגיף.

דקה חמישית: טיעון שחוק - "תשמרו על קבוצות הסיכון ותשחררו את השאר".

תראו מה זה, לא עברה דקה, וכבר יש עוד טיעון שמוצג כפתרון מושלם, וישר רצים הלאה. בואו נשמור על קבוצות הסיכון, נבודד אותן ונשחרר את כל יתר האנשים! מדהים! למה אף אחד לא חשב על זה קודם?

ובכן, חשבו. פיתחו מודלים עוד במרץ וגילו שזה פשוט לא עובד. גם אם מבודדים רק את הקבוצות בסיכון, הנגיף עדיין יתפשט מהר מדי. אפילו ניסו את זה בשבדיה, שם נאסרה כניסת בני-המשפחות לבתי האבות. זה לא עבד.

אבל בואו נסתכל לרגע בישראל ונחשוב בהיגיון. הרי גם ככה ההורים שלנו לא מוכנים להפסיק לבקר ולהזמין להתארח אצלם אלא אם יש סגר מוחלט. משפחות אינספור בישראל נפגשות כל סוף שבוע, מתחבקות, מתנשקות ובמקרה של הילדים שלי ובני-הדודים שלהם - מרביצות זו לזו עם כריות. בעולם החרדי, הערבי, הדרוזי והבדואי, סבים וסבתות חיים בסמיכות גבוהה – לפעמים באותו בית – עם הילדים והנכדים. אז מה? נשלח את כל הקשישים בישראל למלונות קורונה? כדי להבהיר: מדובר בקצת יותר ממיליון בני 65 פלוס שנרצה להפריד ממשפחותיהם ולשים בבידוד.

רגע, ומה עם שאר האנשים שבקבוצות הסיכון? הנה רשימה חלקית בלבד של מי שנכלל בקבוצות בסיכון מוגבר: חולי סרטן, לוקים בתסמונת דאון, לוקים במחלות לב, כל מי שקיבל השתלת איברים, אנשים עם BMI גבוה משלושים (השמנת יתר) או מארבעים (השמנת יתר חולנית), נשים הרות, חולים באנמיה חרמשית, מעשנים וחולים בסוכרת מסוג 2.

לא מדובר באנשים עבורם הווירוס 'קצת' יותר מסוכן. מחקר שנערך על 44,672 חולים בסין, ש- 81 אחוזים מתוכם לקו במחלה קלה בלבד, הראה שהנגיף קטל 10.5 אחוזים מהחולים שסבלו ממחלות לב לפני ההדבקה. באופן דומה, חולי סוכרת סבלו משיעור תמותה של 7.3 אחוזים – פי שלושה משיעור התמותה באוכלוסייה באותו זמן. שיעור התמותה בקרב הסובלים מלחץ דם גבוה הגיע לשישה אחוזים. (כדי שלא לעגל פינות: חשוב לציין שלא הפרידו את החולים במחלות הללו לפי גילאים, כך שקרוב לוודאי שהסטטיסטיקה הממשית נמוכה יותר)

אז מה? נבודד גם את כל אלו? איך? הרי רבים מהם גם צריכים לבקר בבתי-החולים באופן סדיר!

בקיצור, בהצלחה עם השמירה על קבוצות הסיכון, חברים. ברגע שתבינו איך להוציא לפועל את המבצע העצום הזה – במיוחד בישראל, בה צריך רק לשכנע אנשים שסבא וסבתא צריכים לעזוב את הבית לשנה-שנתיים ו- "תסמכו עלינו, יהיה בסדר!" – תודיעו לממשלה שלנו. בעצם, תודיעו לכל ממשלות העולם, כי כולן רוצות להבין איך לעשות את זה.

ובואו לא נשכח עוד דבר אחד: באותו הזמן שהזקנים (והשמנים, והסוכרתיים, וההריוניות וכל היתר) מבודדים מהסביבה, רבים באוכלוסייה אמורים להידבק בנגיף כדי להגיע לעמידות העדר המובטחת. אז נכון, אם אתם מתחת לגיל שישים, הסיכויים נמוכים מאד שתמותו מהנגיף. אבל מה עם תופעות לוואי אחרות? מסתבר שאפילו בקרב הצעירים – בין גילאי 18 ל- 34 – בבריאות טובה, כחמישית דיווחו על סימפטומים שהתמשכו גם אחרי שהמחלה חלפה.

כתבתי את זה כבר פעמים רבות, ואכתוב שוב: זה נגיף חדש שאנחנו לא יודעים עדיין איך הוא עובד. אולי הוא נשאר רדום בגוף ויתפרץ בשנית במועד מאוחר יותר. יש וירוסים שעושים את זה. אולי הוא יגיע למוח. יש וירוסים שעושים גם את זה. אולי הוא יגרום לסרטן בטווח הארוך – יש וירוסים שעושים את זה (ושיש לנו חיסון נגד חלקם... שהרבה אנשים מסרבים להשתמש בו בגלל תיאוריות קונספירציה של מתנגדי חיסונים).

הווירוס הדומה ביותר מבחינה גנטית ל- SARS-CoV-2 הוא ה- SARS המקורי שהופיע בעולם לפני כמעט עשרים שנים. ואנחנו יודעים בוודאות שאנשים שנדבקו ב- SARS ושרדו, סבלו מפגיעה בתפקוד במשך יותר משנתיים. לפי אחד המחקרים, ארבעים אחוזים מהאנשים שהחלימו מ- SARS סבלו מסימפטומים של תשישות כרונית 3.5 שנים לאחר האבחון המקור.

אז סלחו לי אם אני מעדיף שלא לקחת חלק בניסוי העצום הזה שיורץ על 7-8 מיליון תושבי ישראל שיישארו חשופים לנגיף. ואם אתם מוכנים לקחת את הסיכון – בבקשה. צאו לרחוב ונשקו חולה קורונה. אבל אל תכריחו את כל יתר התושבים לקחת את הסיכון הזה על עצמם.

דקה שביעית: אבל מתעלמים מאיתנו!

גיא מבשר לצופים בעצב ש- "למרות הנתונים הברורים, קובעי המדיניות מתעלמים מהעמדות של אנשי המקצוע." 

ובכן, כן. בואו נגדיר את הבעיה בצורה קצת יותר מדויקת: כל קובעי המדיניות, בכל העולם, מתעלמים מהעמדות של תשעת אנשי המקצוע שהתוכנית הציגה. שרובם, אגב, אפילו אינם מגיעים מתחום האפידימיולוגיה, ושעמדותיהם ותחזיותיהם נסתרות פעם אחר פעם. במקום להתייחס לעמדות שלהם, מקשיבים קובעי המדיניות – שוב, בכל העולם – למומחים הגדולים ביותר בתחום חקר והתפתחות המגפות, שקובעים שצריך לנקוט בגישה הנוכחית.

אז... מה הבעיה כאן, בעצם?

דקה שביעית: אין עומס על בתי החולים!

ושוב, יש לנו עוד הטעיה ממש באותה הדקה. התוכנית שוברת שיאים מהבחינה הזו. דוקטור אמיר שחר, מנהל חדר מיון בבית החולים לניאדו, נשאל כמה חולי קורונה יש בבית החולים. חשוב להבהיר שמדובר בראיון מנובמבר. כלומר, מלפני חודשיים. מה עונה ד"ר שחר? "אין! יש היום שבעה חולים, אף אחד לא מונשם אצלנו. ... בתל השומר היום מאושפזים תשעה חולים."

וד"ר שחר צודק לגמרי. מספר חולי הקורונה שהיו מאושפזים בנובמבר היה באמת נמוך, כתוצאה מהסגר שנמשך עד אוקטובר. אבל ברגע שהסתיים הסגר, מספר החולים גדל. נכון ל- 7 בינואר יש כבר כמעט 1,500 חולים מאושפזים, ומעל 900 חולים במצב קשה. אני לא יודע כמה מאושפזים בלניאדו או בתל השומר, אבל נראה לי סביר להניח שמדובר בקצת יותר משבעה או תשעה.

וזו הסיבה שלפעמים האפידמיולוגים מבינים טוב יותר מהרופאים בשטח. יש להם מודלים שחוזים את העתיד, בזמן שהרופאים עם הרגליים טוב-טוב על האדמה, ומטפלים בחולים שקיימים כאן ועכשיו. ונחשו מה? האפידמיולוגים, עד עכשיו, צדקו. בכל פעם שפתחנו את המדינה, מספר החולים והמתים גדל בדיוק לפי התחזיות.

האחריות, אגב, הייתה על אנשי ההפקה להבהיר מה קרה בין נובמבר לינואר, כי הסרטון שוחרר רק בשבוע האחרון. הם, כמובן, לא עשו שום דבר שכזה. מה הם כן עשו? נדהמו מקביעתו של ד"ר שחר. "האם בית החולים היה לפני קריסה?" שואלת אורלי. דוקטור שחר מצדו עונה חד-משמעית – "אף פעם לא". העניין הוא ש- "קריסה" הוא מושג מאד סובייקטיבי. דוקטור שחר צודק בהחלט אם כוונתו שלניאדו לא התמוטט תחת כובד משקל החולים וקרס לתוך האדמה. אבל האם היה עומס כבד?

הנה מה שאמר ד"ר מוריס שפירו, מנהל טיפול נמרץ קורונה בלניאדו – אותו בית חולים ממנו הגיע דוקטור שחר – בתחילת אוקטובר, כשבועיים לפני סוף הסגר השני –

"אנחנו כמעט קורסים כבר עכשיו, ואני מקווה מאוד שלא יהיה יותר גרוע. מי שאמר שהקורונה זה שום דבר ולא לקח אותה ברצינות, ברור לי שאלה אנשים שלא פגשו או טיפלו בחולים בנגיף. ... אנחנו לא ישנים בלילה. אנחנו עובדים הרבה יותר קשה בגל השני. ... ויש לי הגבלה של מספר חולים, אני לא יכול לקבל מעבר לשישה חולים למחלקת טיפול נמרץ קורונה, אז יש הרבה חולים שנמצאים במחלקות הקורונה הרגילות ואנחנו עוזרים להם שם כמה שאנחנו יכולים, גם באמצעות אחיות ממחלקות אחרות."

זו המשמעות של התקרבות לקריסה: מצב בו בית החולים עדיין מתפקד, אבל הוא אינו מסוגל לתת טיפול הולם לכל הבאים בשעריו. מצב בו רופאים מועברים ממחלקות אחרות כדי לעזור לעוד חולה קורונה, ועוד אחד, ועוד אחד וזרם החולים אינו נפסק. אנחנו יודעים שבית חולים קורס כשפצועים שמגיעים לבתי-החולים מקבלים טיפול שטחי כדי לייצב אותם, ולא את הטיפול המלא שהם ראויים לו. אנחנו יודעים שבית חולים קורס כשנשים הרות נשלחות ללדת בבית-חולים אחר, או אפילו בבית בסיוע דולה. אנחנו יודעים שהוא קורס כשהוא עוצר את כל הניתוחים שנקבעו מבעוד מועד, פשוט כי אין מספיק אנשי צוות ומקום כדי לבצע את הניתוחים.

אבל רגע, אורלי. רגע, גיא. הרי אמרתם כבר בהתחלה בביטחון עצום ששמעתם "מעוד מדען ומעוד רופא". איך החמצתם את דוקטור שפירו? הוא הרי לא לחש את הדברים האלו לצווארון החולצה בשקט. הם הופיעו בעיתונות בריש גלי. ועוד העזתם לראיין את הרופא שהגיע מאותו בית חולים כמו שפירו – אבל דילגתם על מנהל מחלקת טיפול נמרץ קורונה שלא התאים למסר שלכם?

צריך הרבה מאד היתממות כדי לעשות סרט תיעודי כזה ולטעון שהוא חושף את האמת – וזאת תוך כדי שאתם מתעלמים מכל הרופאים והמדענים שאינם תואמים למסר שלכם. אבל הנה, אני אעשה לכם חיים קלים. הנה רק כמה מהרופאים שלא ראיינתם (או שלא שידרתם את הראיונות איתם) שדיברו עם עיתונאים בגל השני -

"בקרוב הטיפול עלול לקפח את החולים. הגענו לקצה מבחינת ציוד, וזו לא רק בעיה של בית החולים שלנו. אם מחר או בסוף השבוע נצטרך להנשים עוד שני חולים נוספים אנחנו כבר נתקשה במיוחד. אני לא יודע עוד כמה זמן נוכל להחזיק כך." – דוקטור משה מתן, מנהל המחלקה הייעודית לחולי קורונה במרכז הרפואי פדה-פוריה.

"אם הקצב הזה יימשך, אני לא יודע עוד כמה זמן נוכל להחזיק מעמד. כמות חולים כמו שיש עכשיו מביאה אותנו לנקודת האל־חזור". – ד"ר רוברט דרגו, מנהל מחלקת קורונה ב' במרכז הרפואי לגליל.

"עברנו ממזמן את הקו האדום... כל הדברים האלו יחד אומרים שיש קריסה. זו לא קריסה של מגדלי התאומים, אלא קריסה איטית". - פרופ' דרור מבורך, מנהל המחלקה הפנימית ומחלקת הקורונה בהדסה.

"אין לנו מספיק רופאים, אחיות, מיטות אשפוז, מחלקות ופרה רפואיים. ... זוהי אזעקת אמת. אנחנו מתוך המחלקות מספרים לכם שהמצב רע. שהקורונה פוגעת במעגלים נוספים של חולים שהטיפול בהם נפגע מאד בימים אלה." - פרופ' אבישי אליס, יו"ר האיגוד לרפואה פנימית ומנהל מחלקה פנימית בבית החולים בילינסון.

מה שכן, נהיה הוגנים: ד"ר אבי מזרחי, מנהל מחלקת קורונה בביה"ח אסף הרופא, אומר בסרטון שהחולים "לא מגיעים בהמוניהם", ושהקורונה "קצת, קצת מילאה יותר את בתי החולים". הוא מוסיף ש- "קריסה... היא כאשר חולה צריך טיפול מסוים ולא יכול לקבל אותו. זה לא קרה ולא היינו קרובים לזה."

נכון, זה באמת לא קרה. למה? כי היה סגר, שהגיע בדיוק בזמן כדי להוריד את התחלואה לרמות עמן בתי החולים היו יכולים להתמודד.

דקה תשיעית: בתי החולים לא אמורים לקרוס!

בשלב זה מסביר ד"ר דן ימין, מתשעת הדובדבנים שקטפה ההפקה, ש- 800 מאושפזים בקיץ לא אמורים להביא לקריסה.

ובכן, הוא היה צודק אם אותם מאושפזים היו חולים בנזלת מצויה. אבל אם רבים מאותם מאושפזים זקוקים למשאבים רבים, לטיפול ייעודי באווירה סטרילית, ולאנשי צוות שנשלחים בעצמם לבידוד על ימין ועל שמאל – אז כן. בהחלט אפשר להגיע לקריסה. ומוסיף ד"ר ימין כי – "אנחנו כן יודעים להגיד שהם באמת היו קרובים לשלב שהם לא יכולים לתת את מה שנקרא "הטיפול המיטבי"." אה, רגע. אז... הם כן היו על סף קריסה, לפי מה שאמר ד"ר מזרחי שניות קודם לכן. אבל לדעת ד"ר ימין, זה דווקא בסדר. למה? כי – "אבל גם כשאנחנו בחורף כשזקנה יושבת במסדרון, גם אז אנחנו לא מקבלים טיפול מיטבי."

האמירה הזו כל-כך מוזרה, שאני רוצה להאמין שהעורכים עיוותו אותה בדרך כלשהי. נכון, תמיד יהיו אנשים שלא יקבלו "טיפול מיטבי". אבל כמה? באיזה נסיבות? האם הטיפול הלא-מיטבי יזיק באופן משמעותי ובלתי-הפיך לבריאותם? האם אותה זקנה במסדרון צריכה הנשמה, או שהיא צריכה שילטפו לה את היד? המשמעות של המחסור בטיפול המיטבי משתנה מאד בהתאם לצרכים שלה!

יש חשיבות לכמויות ולהקשרים. אבל לא נראה שזה מעניין במיוחד את יוצרי הסרטון.

דקה תשיעית, רגע לפני הסוף: רף הקריסה מועלה מלאכותית

בשלב זה נטען שבתי-החולים לא התקרבו לקריסה, מכיוון ש- "ברגע שהגיעו לרף של 800 חולים, בן לילה הרף הזה הועלה ל- 1,500, אז המספר הזה היה די מצוץ מהאצבע."

ובכן, רף הקריסה באמת עלה, אבל לא מכיוון שהמספר היה "מצוץ מהאצבע". הוא עלה מכיוון שבתי-חולים פתחו עוד מחלקות קורונה, הסבו מחלקות קודמות – שהיו אמורות לטפל בחולים אחרים לגמרי – למחלקות קורונה, ואפילו הסבו מגרשי חניה וחניונים תת-קרקעיים למחלקות קורונה. 

במרכז הרפואי לגליל בנהריה, למשל, פתחו מחלקת קורונה *רביעית*. בבית החולים בעמק בעפולה פתחו מחלקת קורונה שנייה . באיכילוב הוחלט לסגור מחלקה גריאטרית כדי לפתוח מחלקת קורונה נוספת, ולשחרר 34 קשישים שיקומיים לבתיהם. בביה"ח בילינסון והשרון הוקמו מתחמים של חמש מחלקות לטיפול בחולי קורונה, עם עוד מאתיים מיטות אשפוז ואלף אנשי צוות. כל אלו לא הגיעו יש מאין – הם הגיעו על חשבון החולים הקיימים והטיפול ההולם בהם.

אז מה הפלא שרף הקריסה עלה? בתי-החולים עברו ארגון מחדש כדי להתמודד עם מספר גדול יותר של חולי קורונה, אבל המשאבים שהוקדשו לטובת העניין היו יקרים מאד, ולעתים פגעו בחולים הקיימים. המשמעות היא שכמו שאמר פרופ' דרור מבורך שציטטתי קודם: "זו קריסה איטית".

דקה עשירית: עצרתי כאן

הגעתי לדקה העשירית והפסקתי לצפות באותה נקודה. יכול להיות שיש בסרטון הזה עוד טיעונים רציניים ובעלי חשיבות. אבל כשבעשר הדקות הראשונות הסרטון מלא בכל-כך הרבה הטעיות, שאף אחת מהן אינה מקבלת איזון הולם מהמראיינים, או מושווית באופן ראוי עם המציאות כיום, המשמעות היא שמישהו מנסה לעבוד עלינו. לשחק על הפחדים שלנו, לקבל רייטינג על חשבוננו.

אותו מישהו לא משחק בצורה הוגנת, אחרת הוא היה מספק תמונה מאוזנת ואחראית יותר. אני יכול למצוא טיעונים שיוצגו באופן ראוי וזהיר יותר במקורות מידע רבים. אני לא צריך לצפות בסרטון שנערך בצורה המגמתית ביותר האפשרית. ומבחינה פרקטית: נדרשו לי 3,000 מילים כדי לסתור רק את עשר הדקות הראשונות. אם הייתי ממשיך לשלושים הדקות הנוספות, הייתי כבר צריך לכתוב ספר. יש גבול. אני הקרבתי מעצמי כדי לצפות בעשר דקות, שכמעט בכל אחת מהן היה ניסיון להטעות את הצופים. המלצה חמה: אל תחזרו על הטעות שלי.

ודבר אחד אחרון וחשוב: המרואיינים לסרטון הם אנשי מדע ורפואה מכובדים. לפחות שניים מהם אני מכיר אישית, ויכול להעיד בנוגע לאופיים, לכוונותיהם הטובות ולחריפות מחשבתם. המדע מבוסס על מחלוקות בלתי-פוסקות, וטוב וראוי שהם מביעים את דעתם – ולו גם בחריפות ובבוטות חריגה בנוף הדיונים המדעיים. אלא מה? מחלוקות מדעיות אינן מוכרעות בתוכניות טלוויזיה, וטוב מאד שכך. כאשר הטיעונים של המרואיינים מוצגים בפני עצמם, מבלי שום דעת-נגד רצינית, זה מפסיק להיות מדע והופך להיות קרקס. לא אתפלא אם חלק מאותם מרואיינים עצמם מצאו את הסרטון מביך וחד-צדדי. כזו היא התקשורת.