גדול הדור החליט: "לא זורקים ילד מהבית, ויהי מה!’’

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

משה אהרן (שם בדוי), היה נער שעוד בהיותו ילד קטן התגלו בו כל הקשיים. מסתבר שאם היה הולך לאבחון, הוא היה מאובחן כסובל מהפרעת התנהגות קשה. עוד בילדותו התגלה כמרדן חסר תקנה, ההורים שלו סבלו ממנו בכל עת ובכל שעה, הוא הרס כל דבר הנקרה בדרכו ולא היה יום שבו הם לא קיבלו תלונות עליו מהתלמוד תורה או משכנים, או סתם מעוברי אורח שנפגעו מפגיעתו. אין מילים לתאר את מצבם של הורים, אבא אברך עדין נפש ורגיש, והאם אשת חיל בכל מעשה ידיה, אבל רחוקה ממלחמות כרחוק מזרח ממערב, ולפתע בתוך ביתם גדל "בן סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ובקול אמו ויסרו אותו ולא ישמע עליהם".

אם בשנות ילדותו עברו ההורים ב'הלוך ושוב' בין ביתם לת״ת שבו למד, הרי שכאשר הגיע משה אהרן לישיבה קטנה הוא החל לעלות שלב בהתנהגותו. הוא נשלח מישיבה קטנה אחת על סחיטה, כפשוטו. הוא השתלט על אחד מחבריו שהיה נער חלוש, ופשוט סחט אותו באיומים והפחדות. בישיבה קטנה השניה שהגיע אליה, הוא החציף פנים והוביל מרד בכל השיעור שלו. בישיבה השלישית הוא היה רק יומיים. מבלי להיכנס לפרטים, רבני הישיבה שחששו לתלמידיהם הורו לו לעזוב את הישיבה. ושוב מצאו הוריו של משה אהרן את בנם בבית.

ההורים שהיו כבר אכולי יאוש פנו אלי לבקשת עזרה, אולי למצוא מקום מחסה לנער. פגשתי בו כמה פעמים, אבל התברר לי בשיחות אתו כי הוא רחוק מלשמוע דברי מוסר, משאת חייו היא בכיוון אחר לגמרי, וזה רק עניין של זמן עד שיפגוש חברים כמותו וירד לעבר פי שחת, לדיוטא תחתונה. ההורים שהיו אובדי עצות החלו לחשוב כי אין ברירה, והדרך היחידה להציל את עצמם היא להרחיקו מהבית, שכן ביתם הפך לגיהינום, הוא פשוט הטיל אימה יתרה על בני הבית. כולם רעדו ממנו ופחדו ממנו פחד מוות.

הצעתי אם כן לאב, כי מאחר וזו הכרעה קשה, מן הראוי לסור ללשכת הגזית, למרן הגראי"ל שטיינמן זצוק״ל, ולשאול את דעתו. האב אכן עשה כעצתי, פנה למרן זצוק״ל, ונענה כי 'לא זורקים בן מהבית, ויהי מה'.

האב קיבל את הדין, אבל לא עברו ימים מעטים, והנער כעס על אחיו שישן עמו בחדרו והוציאו לחדר המדרגות באמצע הלילה. ההורים, שכבר גם כך תש כוחם, ביקשו ממני להיכנס למרן ביחד עם האב ולהסביר ולתאר לו על סבלם הרב, כדי שמרן ייתן להם רשות להוציאו מהבית. ואכן עמדתי במבוא שבבית מרן בשעת ערב מאוחרת. מרן זצ״ל שמע את התיאור, נאנח, ונתן לי ולאב יד ואמר: "ה׳ יעזור שיהיה לכם נחת". אבל לא פסק את פסוקו.

יצאנו החוצה, ואני זוכר את ההרגשה עד היום: חוסר אונים! מחד מרן לא התיר, ומאידך מרן לא אסר, הוא לא אמר שלא מוציאים ילד מהבית בשום צורה, ומאידך הוא גם לא אמר ׳תוציאו'. ומאחר והדבר לא הוכרע, נשאר הדבר בשב ואל תעשה, וההורים ממשיכים לסבול עוד יום ועוד יום. אין יום שקללתו לא גרועה מקודמו, עד שהגיעו הדברים לידי כך, שהבת הגדולה במשפחה פנתה אלי בבכי ואמרה לי: "אני כבר בגרתי והוריי לא פנויים לחתן אותי, אני כבר לא מדברת על הפגם משפחה שגרם לי משה אהרן, אלא על המציאות, שאני לא יכולה לחשוב על נישואין ועל המשך דרכי בחיים, כי הורי עסוקים כל היום בכיבוי השריפות שמבעיר משה אהרן".

קשה היה לשמוע בכיה וכאב של נערה צעירה שסובלת מהתנהלות חסרת לב של אחיה הצעיר שלא רואה לפניו דבר. קשה היה שלא להיענות לבקשתה, להיכנס שוב לרבן של כל ישראל זצ"ל ולבקשו כי יתיר להוריה לשלח את בנם מביתו, כדי שיוכלו להתחיל לחיות ולדאוג לה ולאחיה ואחיותיה הנוספים.

וכך הווה. נכנסתי למרן זצוק״ל ושחתי בפניו את דמעותיה של ריבה זו. מרן הקשיב בכובד ראש ואמר לי: "אני מברך אותה שבעזרת השם תמצא את זיווגה בקרוב". למשמע המילים הללו, דהיינו תשובת מרן זצוק״ל, ענתה לי האחות כי אם כך אין לה ברירה והיא תעשה מעשה… אמרה ולא פירשה.

עברו כמה חודשים ולא שמעתי שוב מהמשפחה. הנחתי כי מאחר ולא הבאתי ישועה הם המשיכו לחפש מאן דהו שיעזור להם. אבל למרבה הפלא, חצי שנה אחרי זה אני מקבל שיחה מהאחות המדוברת, כי אחיה משה אהרן מבקש להיכנס לישיבה. הוא השתנה לגמרי, והפעם יש תקווה שישנה את דרכו ויצליח. הסכמתי לפגשו, כדי להתרשם כי הוא עבר שינוי, ולא האמנתי למראה עיניי. הבחור השתנה לחלוטין, שיחו ושיגו היו אחרים לגמרי.

פניתי לראש ישיבה ידוע שמחזיק תלמידים מעין אלו, ומשה אהרן התקבל לישיבה והחל ללמוד שם. באחת הפעמים הסמוכות לכניסתו של משה אהרן לישיבה, נכנסתי למרן וסיפרתי לו על השינוי שהחל במשה אהרן.

מרן זצוק״ל שמע ואמר לי: "תראה, כשהיה פה האב הבנתי מדיבוריו כי מאז שהוא מתמודד עם הבן הוא עסוק רק בדבר אחד, בסור מרע. הוא עסוק בלגרום לו לפחד כדי שהוא ינהג בדרך הטובה. כנראה", אמר לי מרן, "שהנער הזה צריך דרך אחרת. אבל להציע להורים לנהוג בדרך אחרת, לא היה מתקבל על ליבם, כי הם כבר הרגישו שעשו את הכל. אלא מה, הם לא רצו לזרוק אותו מהבית מבלי שאני אתיר להם, ואני לא עניתי על השאלה. באין ברירה אחרי שכלו כל הקיצים הם מצאו את הדרך, דרך האחות שהחלה לקרב אותו, רק כדי לקבל הפסקת אש. בהמשך, ההורים הבינו שבדרך טובה הם משיגים יותר, ולכן נולד השינוי הגדול הזה".

כיום, משה אהרן הינו אברך מתמיד ותלמיד חכם…

(מתוך אוסף גיליונות חנוכה תשע"ט)