’’הביצה הטובענית כבר מכסה את פיו לגמרי, יהודה נשאב לתוכה כאילו מישהו מושך אותו מטה מטה...’’

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

היה זה ביום שלישי בשעה ארבע אחר הצהרים. יהודה הצעיר לבית משפחת מורגנשטרן בעיצומו של טיול עם חבריו, טיול מטעם הישיבה בה הוא לומד. שמש חמימה ממריצה את המטיילים הצעירים והם פוסעים בחבורה אחת מלוכדת במסלול שלפניהם.

הנוף קסום ויפה, הרים בשלל גוונים וצבעים נישאים באופק ואגמים תכולים זורמים בשלוה. מצב רוחם עליז ומרומם, והם מתקדמים בקצב מהיר. מדריך הטיולים צועד בראש ואחריו הנערים מפטפטים זה עם זה.

"יהודה", פונה שאול אל חברו הטוב, "תסתכל על האגם פה בצד, מה אתה אומר, שנתעכב פה קצת? נשכשך קצת את רגלים ואחר כך נשיג את הקבוצה? "למה לא", נאות יהודה, והשנים נפרדים מהקבוצה בלא שמישהו מהצוות מבחין בכך.

הם מתקרבים לאגם, ושאול, חובב ההרפתקאות מכניס רגל לתוכו. המים הצוננים מקבלים את פניו וקוראים לו להעמיק יותר, אך אז, בשבריר של שניה קורה דבר מדהים. האגם כמו פוער את פיו ומתגלה כביצה עמוקה וטובענית. שאול מתחיל לשקוע פנימה. כהרף עין הוא קולט את הסכנה בה הוא נמצא, ובלי לחשוב הרבה הוא תופס בכל כוחו ביהודה חברו שנותר בחוץ.

כעשר דקות קודם לכן, בבית משפחת מורגנשטרן שבמונסי מצלצל הטלפון. הרבנית מורגנשטרן נענית לשיחה, על הקו אחת מנשות הקהילה המזמינה את הרבנית להשתתף בסעודה הודיה בה יאמרו כולם נשמת כל חי. "רצינו לבקש מהרבנית שתכבד אותנו בנוכחותה. כשהרבנית נמצאת איתנו האווירה הופכת לרצינית יותר וכל המפגש נראה אחרת".

הרבנית מעיפה מבט מתלבט בכיורים העמוסים ובדף המשימות שתכננה להיום, אבל מחליטה תוך רגע. "בעזרת ה' אבוא בעוד דקות ספורות". ואכן כעבור רגעים מספר נכנסה הרבנית והחלה כהרגלה לשאת דברי חיזוק בפני קבוצת הנשים שמולה.

נחזור ליהודה ושאול השוהים באותה שעה באותו אגם המתגלה כביצה. במאמץ אדיר שאול אוחז ביהודה ומצליח להיחלץ מן הביצה. אלא, שמעוצמת האחיזה הפתאומית, יהודה נופל ונזרק אל תוך האגם.

הכל היה ענין של רגעים. יהודה חש איך גופו צונח אט אט לתוך הבולען האיום הזה, הביצה כבר מכסה חלק מרגליו. הוא הולך ושוקע בתוך הבוץ. באינסטינקט ראשוני הוא מנסה להוציא את הרגל, אך הביצה כמו מגנט רב עוצמה, מושכת אותו יותר ויותר והוא כבר מכוסה כולו עד מותניו בעיסה חומה ודביקה, עוד מעט ויעלם לגמרי. הוא מפעיל את כל כוחותיו ועושה מאמץ נואש לצאת, אך הביצה חזקה ממנו ומושכת אותו יותר ויותר, כעת הוא כבר שקוע בה כולו עד צווארו.

יהודה שולח מבט נואש ואומלל לשאול, שעומד במרחק ולא יכול להיכנס להצילו. מבט מתחנן שאומר 'אתה לא הולך להשאיר אותי פה, נכון?' אך שאול, אין באפשרותו לעשות כלום. והכל מתרחש בשניות ספורות. יהודה מבין שזהו, סופו קרוב והוא הולך להיפרד מהעולם. המחשבה שעולה בראשו היא: צריך לומר 'שמע ישראל'. הוא רוצה לומר זאת, אך מבין כי גם פיו מכוסה בבוץ. לכן הוא רק מכוון את מחשבתו 'שמע ישראל ה' אלוקינו…'

ובמונסי, בבית נשות הקהילה, כשמסיימת הרבנית לומר את דבריה, פונות הנשים לומר ביחד נשמת כל חי, והרבנית אומרת: "גם אני רוצה לומר איתכן נשמת כל חי, גם אני רוצה להודות לבורא עולם.

"על מה? – לפני שש עשרה שנים שלח לי ה' את בני הצעיר יהודה. חיכינו לבן הזה לא מעט שנים. ואני חושבת שלא מספיק הודיתי לה' עליו, על הבחור המקסים הזה. מתעורר בי פתאום רצון חזק להודות על המתנה הזאת שה' חנן אותי".

והקבוצה מתחילה לומר בהתרגשות, בשמחה ובהודיה 'נשמת כל חי'.

ובינתיים הביצה הטובענית כבר מכסה את פיו לגמרי. יהודה נשאב לתוכה כאילו מישהו מושך אותו מטה מטה. אך אז, הוא רואה מזווית העין את שאול חברו נוטל מקל שהיה מונח שם באורח נס ומושיט לו. כנראה היה זה משוט של סירה שנשכח שם בצד.

יהודה נאחז במקל, ופתאום… באופן שאין לו שום הסבר הגיוני, הוא מרגיש כמו על מדרגות נעות, גופו משתחרר ו… הוא בחוץ. בקלות עצומה הוא יוצא מן הביצה הישר אל זרועותיו של חברו. נעשה עמו נס הרבה מעבר לגדר הטבע. כדי למשות אדם השקוע בביצה דרושים לפחות שלושה גיבורים חסונים. וכאן, שאול הצנום הצליח למשות אותו בקלות מופלאה.

כעבר מספר שעות, בשעה 9:00 בערב יהודה כבר בביתו, עייף ויגע לאחר הטיול. הוא יושב עם הוריו לאכול את ארוחת הערב, ומתחיל לספר להם את כל מה שקרה שם באגם האימתני. הפעם דמעות חונקות את גרונו, דמעות של שחרור.

"רגע", אמו מחווירה, נרגשת. "מתי כל זה קרה? מתי הכל קרה?!" וכשיהודה עונה לה, דמעות פורצות מעיניה. "מה?! זה… זה היה בזמן ש… בזמן סעודת ההודיה כשביקשתי להודות לה' על שנתן לנו אותך! הקב"ה הוא שהוציא אותך משם!".

'ארוממך ה' כי דיליתני… חייתני מיורדי בור'

(מתוך גיליון 'האמונה')