''יום אחד זה קרה. הוא עלה לאוטובוס עם כיפה...'' מילה אחת שעשתה את השינוי הגדול

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

מספר מ', בעל המעשה: אני מתגורר בבני-ברק. לפני מספר שנים כיהנתי כמגיד-שיעור במודיעין-עילית, והייתי נוסע מידי יום ביומו לישיבה בתחבורה הציבורית. הנסיעות שלי היו במסלול ובשעה קבועים.

יום אחד עלה לאוטובוס חייל, מה שנקרא "חילוני". אני ישבתי במעבר, וכאשר ראיתי אותו מתקרב נכנסתי פנימה, ליד החלון, על מנת לפנות לו מקום ישיבה. לפני שהוא ירד מהאוטובוס, פנה ואמר לי 'תודה'. קלטתי שמדובר באדם שיש לו עדינות – אך למאי נפקא-מינה? אני לא מכיר אותו. הוא לא מכיר אותי. נפגשנו פעם בחיים וזהו.

למחרת הוא שוב עלה לאוטובוס. והסיפור חזר על עצמו: אני ישבתי במעבר, וכאשר ראיתי אותו מתקרב נכנסתי פנימה, ליד החלון, על מנת לפנות לו מקום ישיבה. הוא התיישב לצידי בטבעיות ואני אמרתי לו שאתמול הבחנתי בעדינות המיוחדת שלו…

תוך כדי נסיעה הוצאתי מהתיק עלוני פרשת-שבוע על מנת לקרוא בהם בזמן הנסיעה. כאשר הבחנתי שהוא מנסה להציץ בהם, שאלתי אותו: האם זה מעניין אותך? "למה לא?" השיב. נתתי לו לקרוא, ולאחר שסיים אמר שזה היה מאוד מעניין.

הדבר הפך לקביעות. הוא עולה לאוטובוס במקום קבוע, מתיישב לצידי, ואני מושיט לו עלונים לקריאה. הוא מאוד נהנה מהקריאה, אך מעבר לזה לא קרה הרבה. מדי פעם שוחחנו על דברים שענינו אותו אך לא על יהדות. כך חלפו להם כמה שבועות בלא שהוא ישתף אותי עם מה שמתרחש בליבו פנימה.

"אני לומד בכולל", בישר לי כעבור תקופת ההיכרות הראשונית. לא הייתי צריך להיות בהלם, כי הכוונה לא היתה שהוא לומד בכולל יום שלם – גם לא חצי יום. השירות הצבאי שלו הסתיים בכל יום בשעות הצהריים, אז היה חוזר הביתה. ליד הבית שלו פעל כולל אברכים ומשגילה הצעיר את אור היהדות, החליט לטעום באופן קצת יותר מעמיק. וכך מצא את עצמו ניצב בשערי הכולל שפעל בשכונת מגוריו.

ראש-הכולל קלט אותו והיה מקדיש לו קצת זמן ללימוד. בכל פעם היה מעדכן אותי החייל על הנושאים אודותם שוחח עם ראש הכולל – וכל זאת כשהוא עולה לאוטובוס עדיין ללא כיפה.

יום אחד זה קרה. הוא עלה לאוטובוס עם כיפה, התיישב לצידי ואני לא מתייחס לשינוי. למה? כי זה היה פשוט לי שבאיזשהו שלב זה יקרה – כל כך פשוט וטבעי, שלא היה לנו צורך אפילו לשוחח על כך…

באחת השיחות שלנו שהתנהלו במהלך הנסיעה, סיפר, שלאחר תום השירות הצבאי הוא מתכנן לפתוח חנות-פלאפל. הוא רק לא לקח בחשבון שעד לסיום השירות יחול בו כזה שינוי דרמטי. במקום לגלגל כדורי חומוס הוא קבע חברותא עם אברך מאותו כולל בו ביקר…

לפני שנפרדנו הוא שלח אלי את חבר שלו. הקשר עם החבר נמשך, ואף הוא בסייעתא דשמיא עבר את התהליך וחזר בתשובה שלימה!

כעבור יותר משנה ניגש אלי מישהו לקראת תפילת ערבית של מוצ"ש ומאחל: "שבת שלום, הרב!". בשנייה הראשונה לא זיהיתי אותו, ואז הוא מציג את עצמו בתור: "זה אני מהאוטובוס…"

האמת: כבר בחתונה שלו, אליה הוזמנתי, בקושי זיהיתי אותו עם הכובע, החליפה ויתר סממני הקדושה… וכעת הוא מאחל לי שמגיע לו מזל-טוב להולדת-הבת!

למה חשוב לי לפרסם את הסיפור? כי אני בעל המעשה, ואלו לא דברים מפי השמועה. חשוב לכולנו לדעת עד כמה חשובה מילה אחת שנאמרת לזולת. בכוחה להצמיח דורות שלמים לעבודתו יתברך! איך התחיל כל הקשר שלנו? מה גרם לו להתיישב דווקא לידי מדי נסיעה? – ה'תודה' שהוא אמר לי ביום הראשון להיכרותנו והמחמאה שאמרתי לו ביום השני להיכרותנו…

מילה אחת אלפי צאצאים!!!

(פורסם בגיליון 'איש לרעהו')