''היא ברכה בכוונה כאילו אין שני שודדים מאיימים עומדים במרכז המטבח, ואז...''

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

בית הכנסת שבמרכז העיר בואנוס איירס שבארגנטינה היה מלא מפה לפה. קהל גדול נקבץ הערב, לשמוע את שיחתו של מגיד המישרים הנודע הרה"ג רבי מאיר מיכאל גרינוולד שליט"א, בדבר גודל מעלת אמירת הברכות בכוונה ועניית אמן. כשסיים את נועם שיחו, קרא לקהל השומעים לקבל על עצמם כאן ועכשיו קבלות טובות, ואכן – רבים וטובים משומעי לקחו קיבלו על עצמם להתחזק באמירת הברכות בכוונה ובעניית אמן כהלכה.

שנתיים חלפו, ושוב הוזמן הרב גרינוולד לשאת דברים בקהילה. כהרגלו, כשסיים את הדרשה, פנו אליו אנשים להודות לו, לשוחח עמו, או לספר סיפור אישי. אחד מהם היה הרב ד', מנכבדי הקהילה וחשוביה, שניגש אליו וביקש לספר מעשה שהיה בביתו שלו – לאחר הדרשה הקודמת שנישאה לפני שנתיים. וזה דבר המעשה:

כאמור, כשנתיים קודם לכן, נשא הרב גרינוולד דרשה באותו בית הכנסת, וחיזק את הציבור באמירת ברכות בכוונה ועניית אמן. גם הרב ד' ובני משפחתו השתתפו בדרשה, ושבו הביתה תוך קבלה עצמית חזקה, לומר את הברכות כראוי, בכוונה, בהתלהבות, ותוך הקפדה שמישהו יענה אמן – וישלים את כתר הברכה. ההחלטה הזו הכניסה את הבית לאווירה רוחנית קסומה, כל אמירת ברכה הפכה למעמד של חיבור עם אבא שבשמים, והדבר שיפר את האווירה הביתית.

תקופה ארוכה חלפה, כשבני הבית כמעט התרגלו לאמירת הברכות בכוונה. 'כמעט' אמרנו, ולא בכדי, שכן אמת ויציב שאמירת הברכות כראוי כבר הפכה לשגרה, אך מאז הקבלה – לא היו שם ברכות 'רגילות'. לכל ברכה נלוותה משמעות, כל ברכה זכתה בכבוד, כל ברכה נאמרה בכוונה, כל ברכה היתה רגע מרגש ונפלא!

ואז, בשעת ערב שגרתית ורגילה, התחוללה דרמה בבית:

לפרנסתו, עוסק הרב ד' במסחר ביהלומים. השכונה בה הוא מתגורר אינה רחוקה משכונות פשע, ולכן הקיף את הבית בחומה בצורה, רישת את הסביבה במצלמות משוכללות, קבע אזעקות בכל שער וחלון, ולא נחה דעתו עד שהבית חובר למוקדי אבטחה שונים. הבית של משפחת ד' היה מבצר לכל דבר, אבל ברגע הזה – דבר לא עזר:

בשעת ערב שגרתית, שעה שהאם מטגנת חביתות לילדים הסועדים ארוחת ערב, לפתע פתאום נפרצה הדלת באבחה עוצמתית, ושני שודדים בריאי בשר וגבוהי גוף, עטויי רעלות שעיניים אכזריות ניבטות מחוריהן, פרצו אל תוך הבית בצווחות מקפיאות דם, כשאקדחים נוצצים מבין זרועותיהם החסונות.

הילדים קפאו במקומם אחוזי שיתוק, והאם – – –

אמם, רגע קודם, ניגשה אל מכשיר ה'מיני בר' ומזגה לעצמה כוס מים קרים לשתיה. עתה, היא עמדה לברך את ברכת 'שהכל', וכרגיל – ביקשה מהילדים להתקרב, התרכזה, הביטה בדף בו כתובות הברכות, ונערכה למעמד הברכה. היא כבר החלה לומר 'ברוך' כשהדלת נפרצה, ואז עצרה לרגע אחוזת הלם…

אבל לא יותר מרגע. תוך רגע התעשתה, ואין לדעת איך ומנין נטלה את הכוחות, אבל היא פשוט המשיכה לברך, בקול רם, 'ברוך אתה השם, אלוקינו מלך העולם, שהכל נהיה בדברו'. את הברכה בירכה בכוונה כהרגלה, כאילו אין שני שודדים חסונים ומאיימים עומדים במרכז המטבח, מול עיניה העצומות למחצה…

והילדים, כהרגלם, פשוט ענו 'אמן'. קולני, תוסס, 'אמן' כמו ש'אמן' צריך להיות. אין לדעת אם ענו אמן מתוך תקווה לנס, אם הבינו את הסיטואציה, או שפשוט כך התרגלו – לענות אמן רציני ואיכותי…

ולנוכח עניית ה'אמן' – הלא יאומן קרה:

השודדים החסונים שכנראה היו המומים, אולי נבהלו מצעקת ה'אמן' ואולי מהעובדה שאיש לא נע ולא זע. מה שבטוח – אימה וחרדה אפפו אותם, והם נמלטו מהבית כלעומת שבאו!

לא יאומן, פשוט כך: שני השודדים לבטח טרחו לא מעט כדי להיערך לשוד המתוכנן. הם הצליחו לפרוץ את החומה, להיכנס הביתה, אף אזעקה לא צלצלה ואף פעמון לא הרעיש. הם נכנסו בשעה שלווה, כשבעל הבית איננו, לבית שיש בו לא מעט יהלומים ואבני חן אותם ביקשו לשדוד –

אבל ברכת 'שהכל נהיה בדברו' פלוס אמן כראוי – הבריחו אותם מהזירה, בלי שחוללו כל נזק!

(מתוך עלון ''פניני פרשת השבוע'')