ההצגה שהפכה למציאות: ’’הוא חייב להגיע לבית חולים! תביאו אלונקה או כיסא גלגלים!’’

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

הסיפור הבא פורסם בעיתון 'בשבע', ע''י הסופר עודד מזרחי, והוא ממחיש לנו את גודל העזרה שאדם מקבל משמים בשעה שהוא עושה את רצון ה' יתברך:

מייקל סיים את האסיפה בשיקגו ביום ששי, והגיע לשדה התעופה כדי לחזור לביתו בניו-יורק. הטיסה הייתה אמורה להימשך כשעה וחצי, והותירה לו זמן להגיע לביתו ולהספיק את הכנותיו לשבת.

הטיסה איחרה בחצי שעה, אבל מייקל שמר על קור רוחו. הוא הביא בחשבון עיכוב כזה. המטוס החל לנוע והתקרב למסלול ההמראה, ואז נעצר. מייקל שיער שהמטוס ממתין לתורו להמריא, ועדיין לא נלחץ מהעיכוב הנוסף.

הוא פתח ספר וניסה ללמוד. הנוסעים מסביב החלו לאבד את סבלנותם ולרטון. ריכוזו בלימוד נחלש. לפתע שם לב לכך שהמטוס עומד במקומו למעלה משעה!

קולו של קברניט המטוס נשמע: "נוסעים נכבדים. אנו מתנצלים על האיחור בהמראה, אבל הדבר אינו תלוי בנו. מטוסו של נשיא ארצות הברית צפוי לנחות כעת, ועד שהנשיא לא יעזוב עם פמלייתו את שדה התעופה, אסור לשום מטוס אחר להמריא או לנחות".

מייקל הנדהם נשא את עיניו מספרו וראה אנשי ביטחון פרוסים בכל שדה התעופה. נוסעים רבים דאגו לפגישות שאליהן יאחרו ולטיסות המשך שאותן יפספסו, ואילו מייקל, יהודי שומר מצוות, דמיין איך הוא יורד מהמטוס בניו-יורק ללא המטען שלו, ומבלה את כל השבת בשדה התעופה.

לאחר שעה נוספת של ישיבה מורטת עצבים הבין שעליו לעזוב את המטוס ולהישאר אצל ידיד משיקגו. הוא פנה לדייל וביקש לצאת. הלה הבין למצוקתו, אבל אמר בהחלטיות: "אני מאוד מצטער, אבל לא נוכל לעזור לך. אסור לאף אחד לעזוב את המטוס, גם לא לאיש צוות".

מייקל חזר למקומו והתפלל: "ריבונו של עולם. אם תעזור לי לא לחלל שבת הפעם, אני מתחייב לא לנסוע לעולם ביום ששי למרחק של יותר משעה מביתי, וגם זאת רק לפני חצות היום!"

הנוסעים השלימו עם המצב. אנשים טיילו במעברים, ושוחחו כדי להעביר את הזמן בנעימים. מייקל עשה חשבון שגם אם המטוס ימריא כעת, הוא לא יספיק להגיע לביתו לפני כניסת שבת. אז החליט להישאר בשיקגו ויהי מה.

הוא הרהר בדברי הדייל 'אסור לאף אחד לעזוב את המטוס'. 'ואם יש למישהו התקף לב?!' חשב בלבו, ואז הבזיק במוחו רעיון נועז. הוא הניח את תיק המסמכים שלו בין רגליו והחל לזוע ולגנוח במקומו. האיש שלידו נבהל והזעיק מיד את הדייל.

לאחר שעה נוספת של ישיבה מורטת עצבים הבין מייקל שעליו לעזוב את המטוס ולהישאר בשבת אצל ידיד משיקגו. הוא פנה לדייל וביקש לצאת. הלה הבין למצוקתו, אבל אמר בהחלטיות: "לא נוכל לעזור לך. אסור לאף אחד לעזוב את המטוס, גם לא לאיש צוות"

"מה קרה, אדוני?" שאל הדייל בדאגה.

"יש לי לחץ בחזה", גנח כשהוא לופת את חזהו, "הזרוע השמאלית כואבת מאוד..."

מיד נשמעה הודעה ברמקול: "אם יש רופא במטוס, הוא מתבקש להגיע בדחיפות לדייל!"

לפני שמייקל הספיק לגנוח שוב, ראה אשה שרכנה מעליו, הוציאה סטטוסקופ והאזינה להלמות לבו. היא הכריזה: "יש לו התקף לב!"

נשמתו של מייקל כמעט פרחה. האם ההצגה הפכה למציאות?

הרופאה החלה לחלק הוראות: "הוא חייב להגיע מיד לבית חולים! תביאו לכאן אלונקה או כיסא גלגלים!"

מייקל מצא את עצמו תוך מספר דקות על כיסא גלגלים, מנסה לגנוח מדי פעם וללפות את חזהו.

"אני לא יכולה לשלוח אותו לבד", אמרה הרופאה לדייל. כאשר ניסה לסרב, אמרה: "האם תהיה מוכן לקחת אחריות על חייו?!"

שני דיילים הורידו את מייקל בכסא למטה, והרופאה הסיעה אותו במהירות לעבר הטרמינל, שם אמור היה לחכות לו אמבולנס. ברגע שנכנסו לטרמינל, מייקל התיישר על כסאו, העיף את השמיכה מעליו וקרא בקול: "עצרי!"

הרופאה עצרה, וכאשר מייקל קפץ מהכיסא החוצה, נבהלה מאוד.

"תודה רבה לך! אני מרגיש מצוין", אמר מייקל ונעלם...

עשר דקות לפני הדלקת נרות הגיע לביתו של חברו הנדהם ששמח לארחו. מייקל הספיק להגיע לביתו בניו-יורק במוצאי שבת. ביום ראשון סיפר מייקל את סיפורו לרבו, שמלקט סיפורי השגחה פרטית.

כעבור שנה חזר הרב מוועידה בשיקגו והזמין את מייקל למשרדו. הוא סיפר לו כי בין ההרצאות הצטרף לקבוצת אנשים שהקשיבו לאשה דתייה, שהייתה באמצע סיפורה: "... הייתי היסטרית. ידעתי שלא אגיע לניו-יורק לפני שבת. והם לא יתנו לי לרדת מהמטוס בשיקגו. פתאום שמעתי ברמקול שמחפשים רופא. חשבתי לעצמי, הנה, אולי נתקעתי משמיים במטוס הזה כדי להציל חיים?! בדקתי את האיש, יהודי לבוש מגבעת בשנות החמישים לחייו, וראיתי שהוא מעמיד פנים... פתאום הבנתי שזו ההזדמנות שעליה התפללתי! הכרזתי שיש לו התקף לב, וראיתי שהוא החוויר. חשבתי שאולי גרמתי לו כעת להתקף אמיתי... עמדתי בתוקף על כך שאלווה אותו, ואף אחד לא העז לחסום את דרכנו החוצה. כשהגענו במהירות לטרמינל הוא ציווה עלי לעצור, וזה מאוד התאים לי. לא רציתי להגיע עם אדם בריא לבית החולים. הוא ברח בדלת אחת ואני יצאתי בשנייה... מאז אני לא יוצאת מהעיר אף פעם בימי ששי..."