"גם כשהיה נדמה לנו שמשהו קשה מאוד, ראינו כיצד הקב"ה מנשק אותנו"

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

"אנחנו זוג בשנות השלושים לחיינו, אנחנו נשואים 16 שנים ומתגוררים בירושלים, כך פותחת שושנה את סיפורה. "לפני כ-8 שנים בעלי אובחן כחולה במחלה, ברוך השם הוא בריא היום. עד להחלמתו המלאה, התמודדנו עם קשיים רבים, קשיים שהעניקו לנו כלים להתמודד עם מה שצפוי לנו. באותם ימים למדנו גם הרבה על השגחה פרטית, הרגשנו כיצד השם שומר עלינו וראינו שהכל קורה לטובה. גם כשהיה נדמה לנו שמשהו קשה מאוד, ראינו כיצד הקב"ה מנשק אותנו, הוא הראה לנו בדרכים שונות שהוא תמיד איתנו, בדברים קטנים ובדברים גדולים".

שושנה חולקת אתי דוגמאות להשגחה הפרטית שראו באותם הימים: "היינו אמורים לנסוע לחופשה עם הישיבה של בעלי בטבריה, חופשה ששולמה מראש. יומיים לפני מועד הנסיעה בעלי אושפז בבית החולים. הגענו לבדיקת מעקב שגרתית בבית החולים, אך הרופא שראה את בעלי אמר: 'אני לא אוהב איך שאתה נראה כעת, אני מאשפז אותך'. התגובה הראשונית שלנו הייתה עצב, נעצבנו בגלל החופשה המתוכננת. יומיים לאחר מכן התפתח אצל בעלי סיבוך קשה, אם היינו במקום אחר לא בטוח שהוא היה שורד. בגלל שהיינו בבית החולים, בעלי טופל והתגבר על הסיבוך". לא. חשוב לציין כי ראו את ההשגחה הפרטית לא רק בדברים הגדולים, "באחד הימים, לקחתי את ילדי לבקר את בעלי בבית החולים, בדרך כלל נהגנו לצאת לגינה ובעלי היה משחק עם הילדים במתקנים, אך בביקור הזה בעלי הרגיש לא טוב. יצאנו החוצה ולא היה לו כוח לשחק עם הילדים. לפתע הופיע מסוק צבאי מעל לגינת בית החולים, הילדים צפו בו מרותקים, זה הפך את חווית הביקור בבית החולים למרגשת למרות שאביהם היה חלש מכדי לשחק איתם. ככה המשכנו לראות שוב ושוב את ההשגחה הפרטית, לראות שהשם איתנו כל הזמן, גם דברים שאנחנו תפסנו כלא טובים לנו היו טובים בסיכומו של דבר. שוב ושוב, בדברים גדולים כבדברים קטנים".

"הדברים הללו נתנו לנו את הכוח לעבור את הקשיים. לאחר שהחלים, אנשים שאלו את בעלי אם הוא שכח את המחלה. הוא נהג לומר: 'אני מקווה שלא, אני מקווה שאזכור כל מה שלימדה אותי המחלה'. ברגעים הקשים שבאו לאחר מכן אני ובעלי נהגנו להתבדח כי מחלתו הייתה לטובה, אחרת לא היו לנו כוחות להתמודד עם מה שהמתין לנו בעתיד". שושנה מחפשת את המילים שיתארו את מה שהתרחש בחייהם 7 שנים מאוחר יותר "הפחדים הללו חזרו שוב. הרגשנו כי השם איתנו, הוא עוזר לנו, שומר עלינו. הייתה לנו אותה הרגשה כפי שהייתה בעבר. התחושה הזו חזרה, כשמחפשים את הטוב בכל דבר, זה מאפשר לך לעבור את הניסיון. זו הייתה הכנה.ראית איך הקדוש ברוך הוא הכין אותנו לזה, עם מה שלמדנו בעבר כשבעלי היה חולה  לכן כששואלים אותי מתי התחיל הסיפור, אני מציינת כי הוא התחיל לפני. את מה שלמדתי ממחלתו של בעלי לקחנו איתנו הלאה לחיים".

"שבע שנים מאוחר יותר, לפני כשנה, בני בנימין בן ה-11 חזר מביקור אצל דוד שלו מחוץ לירושלים. זה היה ביום הראשון של חול המועד פסח, האוטובוס התעכב מאוד. כשהוא ירד מהאוטובוס פגע בו רכב וברח. כשהגענו למקום התאונה, 5 דקות מאוחר יותר, הוא כבר שכב בניידת טיפול נמרץ. לא הבנו איך הניידת הגיעה כל כך מהר. אחר כך למדנו שהניידת הייתה בשכונה הסמוכה והוזעקה למקום התאונה. בזכות זה בני שרד 11 שבועות נוספים והייתה לנו אפשרות להיות איתו. ושוב ראינו הרבה השגחה פרטית. ביום התאונה אמרו לנו שהוא אול ישרוד את הלילה. אחד הרופאים בבית החולים מתגורר בשכונה שלנו, הוא היה הרופא שטיפל בבני בטיפול נמרץ באותו לילה ונתן את כל מאודו כדי להציל את בני. הוא אמר לנו "עשיתי כל שביכולתי. אני חוזר לבית החולים בסוף החג וכנראה שלא אפגוש אתכם כאן". בסופו של דבר בני חי 11 שבועות נוספים, הרופאים אמרו שמעולם לא ראו דבר כזה. במשך הזמן הזה, הורי והוריו של בעלי הספיקו להגיע מארצות הברית (כולם חיים שם פרט לנו ולאחיו של בעלי). האחים והאחיות שלנו וגם האחיינים והאחייניות, כולם זכו להיפרד ממנו. זה הפך את הפרידה ממנו לקלה יותר, לא יכולנו לדבר איתו אך יכולנו לשבת איתו וכולם זכו להיפרד".

גם את תאונת הפגע וברח שושנה רואה כחלק מן ההשגחה הפרטית: "בגלל שהיה פגע וברח אנשים התפללו, זה היה בחדשות ואנשים דיברו על זה. אני זוכרת שנכנסתי למונית והנהג דיבר על זה, הוא לא ידע שאני האמא. אנשים תמיד זכרו להתפלל בגלל שזה היה תמיד בחדשות. אני יודעת באופן אישי על אנשים רבים שלקחו על עצמם קבלות לרפואתו במהלך אותם 11 שבועות, ועל תלמידים מכיתתו ומבית הספר שלו, ותלמידים מבתי ספר אחרים. ראינו הרבה חסד מעם ישראל. אני מודה לכל מי שקרא תהילים. אנשים חושבים שהם קוראים תהילים לא קורה הרבה, אבל אנחנו יודעים שזה לא המצב. בני חי 11 שבועות על אף שהרופאים האמינו כי לא ישרוד את הלילה. במשך 11 שבועות לא היינו לבד לרגע. בני לא היה לבד לרגע, למרות שהיה במוות מוחי. לא עזבו אותו לרגע. 24/7, גם בשבתות ובחגים, ללא הפסקה. אנשים שמרו עליו במשמרות, שרו לו, למדו איתו תורה. זכינו לראות את החסד של עם ישראל, אנשים שלא הכרנו, אנשים שהגיעו מערים אחרות כי רצו לעזור. ראיתי גם את החסד של האחיות, הן טיפל בו בצורה מכבדת, תמיד הקפידו שיהיה נקי, כיפה על הראש וציצית. הוא אהב שהציצית עליו תמיד, זה גרם לנו להרגיש טוב יותר. לאחר אחת השבתות לא הייתה ציצית נקיה להלביש לו, וכשחזרתי ביום ראשון ראיתי שהציצית הנקייה תלויה שם. האחות כיבסה אותה בכיור, כדי שתהיה לו. ראיתי את עם ישראל במיטבו".


שושנה עוצרת רגע ומבקשת לספר על רגעים שהיא זוכה לחוות מדי יום בזכות ההשגחה הפרטית: "אנחנו גרים בקומה גבוהה, רואים מהמרפסת את הר המנוחות ובעזרת משקפת אנחנו יכולים לראות את חלקת הקבר. ביקשתי שבני ייקבר שם, אך אמרו לי שאין מקום. התקשרנו מיד לאחר פטירתו ונאמר לנו שאין מקום. כשלא ויתרנו, אמרו לנו לפנות לאנשים אחרים בהר המנוחות וגם הם נתנו לנו את אותה התשובה. כמה דקות לאחר מכן, צלצלו אלינו מהר המנוחות ושאלו אם יש לנו קרוב משפחה שקבור בהר. בעלי ציין שסבו וסבתו נפטרו צעירים ונקברו בחלקה ישנה בהר המנוחות,  הודיעו לנו שיבדקו. הסתבר שסמוך לקבר של סבו וסבתו של בעלי, היתה חלקה ריקה. חלקה הסמוכה לגברת אחרת, בין גבר לאישה. היה קושי למצוא את מי לקבור שם. החלקה עמדה ריקה 50 שנה. הם אמרו לנו שהחלקה תהיה קרוב לסבא ולסבתא, אך שיש לשאול את הרב שלנו. אחרי טקס הקבורה, חברת קדישא אמרו שמדובר באיזור כל כך ישן שלא נקבר שם איש 30 שנה. החלקה המתינה. זו נחמה, ראינו השגחה פרטית עד הסוף. זה הקל עלינו מאוד, הידיעה הזו שהוא סמוך לסבא ולסבתא של בעלי, זה עניין גדול להיות קבור לצד קרובים. כעת אנו רואים את הקבר מביתו עם משקפת, והוא סמוך לסבא ולסבתא של בעלי, במרחק קבר אחד".

"ההשגחה הפרטית ממשיכה עד היום. אנחנו רואים איך השם דואג לנו. נולד לנו ילד לפני חודש, שמו שמואל בנימין. בקיצור שולחן ערוך, רטו, סעיף ב' נכתב: 'כל אותה השנה עדיין מדת הדין מתוחה כנגד אותה משפחה, ואם נולד בן זכר באותה משפחה נתרפאה כל המשפחה'. אנחנו לא יודעים לאן הקדוש ברוך הוא לוקח את התפילות, הוא אוסף אותן ומעביר אותן לאן שהן צריכות להגיע. לאחר שבני נפגע בתאונה, אנשים רבים עלו להר מירון בל"ג בעומר להתפלל עברו, ושאלו אותנו האם בעקבות התפילה שם משהו השתנה. אפילו שבני לא שרד, אנחנו יודעים שהתפילות עלו. אולי בזכותן שנה לאחר מכן, ארבעה ימים לאחר ל"ג בעומר, נולד לי בן. חשוב להמשיך ולהתפלל תהילים, לעולם איננו יודעים לאן התפילות הולכות, השם מקבל את כולן".

"כעת אנחנו כותבים ספר תורה שיהיה מוכן בחודש אלול, לעילוי נשמת בננו. מספר שבועות לפני שנפגע, הוא אמר לי שהוא רוצה לתרום ספר תורה, אמרתי לו שזה עולה המון כסף ולא ניתן פשוט ללכת לחנות ולקנות אחד. הוא שאל 'מה לעשות?', ואמרתי לו שיקח קופסה ויחסוך בה שקל לשקל, אולי כשיגדל יהיה לו מספיק כסף בקופסה לכתוב ספר תורה. זה מה שדוד שלי עשה, שמר במשך שנים קופסא על קופסא עם מטבעות, כדי לכתוב ספר תורה. לקחת את הרעיון מדוד שלי ואמרתי לבני, והוא התחיל לחסוך. כמה שבועות לאחר מכן הוא נפגע. הרב גמליאל רבינוביץ' שליט"א הגיע לביתנו במהלך השבעה הוא שמע את הסיפור ואמר לנו שזה סימן שעלינו להמשיך לאסוף את הכסף עבור ספר תורה בשבילו. לחצו כאן לתרומה לספר תורה לעילוי נשמת בנימין ביגלאייזן ז"ל.
 

במהלך האשפוז ייסד האב ישראל מאיר את המיזם "דקות יקרות", שנועד לפנות זמן משותף לבילוי של הורים עם ילדיהם. המיזם מלווה באתר אינטרנט בו נקראים הורים להסיר מדי יום אפליקציה הגוזלת מזמנם. באתר קיים טופס בו מתבקש ההורה לציין לצד האפליקציה שיסיר ביום כלשהו, מה עוד הוא בוחר לקחת על עצמו באותו יום על מנת להפחית את השימוש בטלפון הסלולרי כשהוא עם הילדים, בבית או בתפילה. על יצירת המיזם מספר ישראל מאיר: "הורים מבלים זמן רב באפליקציות אשר אינן חשובות, הם לא מבינים שזה גוזל זמן מהמשפחה. כשדבר כזה קורה מתעוררים ומבינים עד כמה כל דקה חשובה. הסרה של אפליקציה אחת בכל פעם, בה לא תשתמשו מדי יום, מצטברת לדקות רבות של זמן פנוי עם המשפחה. אנשים כתבו לי שלא הבינו כמה זמן הם מבלים בטלפון במקום עם בני משפחתם. אנחנו מבקשים מכם להצטרף למיזם שלנו, להסיר אפליקציה אחת מהטלפון הסלולרי שלכם ולשתף את המיזם עם כל מי שאתם מכירים".

יש לכם סיפור השגחה פרטית? שלחו לנו אותו למייל: mokedtehillim@gmail.com  לקריאת סיפורי השגחה פרטית נוספים: לחצו כאן