קורונה - הגאון הצדיק רבי אלימלך בידרמן במסר מחזק

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

שלמה המלך אמר בחכמתו (משלי יח יד) 'רוח איש יכלכל מחלהו', ופירש רש"י, 'רוח איש - רוח גבר שהוא איש גבור ואינו נותן דאגה בלבו ומקבל כל הבא עליו בשמחה ובחבה, יכלכל מחלהו - אין כוחו סר מעליו'. כלומר, האיש אשר עושה מה שצריך, אך אינו נותן דאגה בלבו, אינו דואג ומבוהל ומפחד, אלא מקבל כל הבא עליו בשמחה ובחבה, אזי מובטח הוא שאין כוחו סר מעליו. וליכא מידי דלא רמיזי באורייתא, וכמו שכתב ב'תרגום יונתן' שם 'רוחיה דגברא תסובר כֻּרְהֲנֵיה'... – אם יש בו רוח חיזוק וגבורה מבלי דאגה אזי בזאת מבטל הוא הוא את הקורונה מעליו... 

וכבר הבאנו מה שכתב הגר"א (בביאורו למשלי) וז"ל, השמחה באה על ידי הרוח, וזהו רוח איש כשהאיש תמיד בשמחה, הוא יכלכל מחלהו, אף שתבוא עליו מחלה חס ושלום, הוא יכלכל מחלהו בשמחתו ויבטלנה. והיינו ששלוות הנפש מועילה אפילו אם כבר נחלה, וכל שכן שהיא מגן ותריס שלא תבוא עליו המחלה ל"ע.

ומפורש כן בכתוב להדיא שהדאגה היא היא ה'מחלה' בעצמה, דכתיב בתורה (דברים ז טו) 'והסיר ה' ממך כל חולי', ופירשו חז"ל (ירושלמי שבת פי"ד ה"ג) את הכתוב כל חולי - זה הרעיון, כלומר הדאגה, והרי שחז"ל הבינו ש'חולי' זה 'דאגה'.

וכה כתב ה'בן יהוידע' (ב"ק ס:) על דברי הגמ' שם 'דֶבֶר בעיר כנס רגליך', וז"ל: אבל בחולי הקוליר"א (כנראה שהכוונה ל'חולירע') אפיו אם נתחזק החולי בעיר טוב שיברח, וגם בזה לא יועיל ההסגר בביתו שבעיר, יען כי זה החולי של הקוליר"א יזיק לאדם הפחד וההבעתה ויתהווה בו החולי מחמת הפחד וההבעתה אשר יפחד ונבעת.

ואומרים הרופאים דרך משל ומליצה, פעם אחת היה חולי הקוליר"א בעיר אחת גדולה, וקודם שנתחזק החולי מצא אדם אחד את המשחית הממונה על חולי הקוליר"א, ואמר לו כמה נפשות אתה רוצה ליקח, ואמר חמשה אלפים, וסוף דבר שמתו באותה העיר ט"ו אלפים באותו החולי, וימצא האיש ההוא לאותו המשחית ויאמר לו למה שקרת שאמרת שאתה שליח על מספר חמשה אלפים ולקחת ט"ו אלפים, והשיב לא שקרתי, כי לא לקחתי בחרבי על ידי אלא רק חמשה אלפים, ואותם העשרה אלפים מתו מחמת רוב הפחד והבעתה שהיה להם בעבור זה החולי בעיר, עד כאן משל הוא בדרך מליצה להודיע שיש נספה בלא משפט מחמת פחד והבעתה, ולכן טוב לברוח למקום רחוק כדי שלא ישמע באזניו ולא יראה בעיניו החולי השולט בבני אדם ויבוא לידי פחד והבעתה ואז ילקה ח"ו. עכ"ל.

ואם בימינו אנו אין להיכן לברוח... אך כבר כתב הרה"ק ה'יסוד העבודה' זי"ע במכתב בשעת מגיפה 'ולהסיח דעתו מהנשמע רח"ל', ולדידן ייאמר שלא להיות כרוך אחר ה'נייעס'..., בוודאי שצריך לשמוע מה שצריך לעשות, אך כמה חלו וכל שאר הפרטים שאין בהם תועלת אין צורך בהם כלל, שאינם מביאים אלא לידי דאגה ולחץ ובהלה.

וכה כתב הגאון רבי עקיבא אייגר זי"ע ב'אגרת' (בעת שפרצה מגפת החולירע בשנת תקצ"א) בתוך כדי אזהרותיו בשמירת דרכי הרפואה 'שלא לדאוג ולהרחיק כל מיני עצבות' (ונדפס בחידושי הגרעק"א נדרים לט:). ומתוך דבריו למדנו שאף זה חלק משמירת בריאות הגוף. וכשם שמצווים אנו על 'ונשמרתם' כך צריכים להתרחק מהדאגה והעצבות.

זאת ועוד, כי העצה הראשונה היא האמונה והבטחון בהקב"ה, וכל שאר הדרכים להרחיק את הסכנה אינם אלא כמו 'השתדלות', אך אין לשום מבטחו בהם ח"ו. וכמו שכתב ה'יסוד העבודה' וז"ל, העיקר עצה להתחזק בחסד חנם של הקב"ה אשר מגן הוא לכל החוסים בו, ולומר בפה בכל יום, שאני בוטח בה' ובחסדיו, וכולל אני את עצמי עם יראי ה' ואוהביו הבוטחים בה' באמת' וכו'. והוסיף כמה עצות על פי דרכי הרפואה שעל ידם יתרחק מן המגפה, ומסיים 'והעיקר עצתו אמונה ובטחון, ורק שהאדם צריך להתרחק גם כן מכאלה'.

וצריך לדעת שהמפחד מדבר מה שלא יבוא עליו הרי הפחד עצמו הוא סיבה להמשיך עליו אותו דבר, וכדאיתא בגמ' (ב"מ לג.) על הפסוק 'אפס כי לא יהיה בך אביון - אמר רב יהודה כל המקיים בעצמו כך סופו בא לידי כך', וביאר המהר"ל כי כאשר ירא מאיזה דבר הריהו מקטין עצמו תחת דבר זה, ובזה גורם שיקרה דבר זה בפועל, וראיה לדבר, ממציאות הדברים כשיקח האדם 'לוח של עץ' ויניחנה על גבי הנהר בכדי לעבור עליו מקצה הנהר האחד למשנהו – קרוב הדבר שיפול, ואילו כאשר לוח זה יעמוד על הארץ יעבור עליו בשופי בלא שום נפילה, וטעם הדבר, כי כשהולך ע"ג הקורה שעל הנהר הינו מפחד שמא יפול, ואילו על הארץ אינו חושש למאומה. והיינו שמחשבת היראה מן הנפילה פועלת עליו שאכן נפול יפול. וכיו"ב ממש הוא בכל עניני האדם, כאשר חושש ומתיירא מן העניות – 'סופו בא לידי כך', שהוא מביא על עצמו את העניות, וכן בשאר העניינים. והגדיר זאת ה'ערבי נחל' (ויצא דרוש ב) שהיראה היא כמו 'אבן שואבת' הנקראת מגנט, ומי שיש לו יראת השם הרי גורם בזה שיתקרב אל ה', ואילו האיש הירא ורך הלבב המפחד שלא יחלה אזי ח"ו...

ה'חפץ חיים' זי"ע היה אומר לבאר בסדר ההושענות (בפיוט 'אדמה מארר') 'הושענא דגן מדלקת... חיטה מחגב... נפש מבהלה', שכל הנאמר שם שווים במהותם, וכמו שכל בר בי רב יודע שה'דלקת' עוקרת ומשחיתה את ה'דגן' שבשדה, וכן חגבים אוכלים ומאבדים לגמרי את החיטה, כך ממש - הבהלה מכלה ומשחתת נפשו של אדם.

לעומת זאת הבטחון בה' הוא כחבל הצלה מכל נגע ומחלה, וכדאיתא במדרש (שוח"ט תהילים לא) כל הבוטח בשמי אני מצילו. ובספר שומר אמונים (מאמר הבטחון והתחזקות פ"ב) כתב בזה"ל, וכן מובא מרבינו האר"י ז"ל, כשיש ח"ו דבר בעיר אין יכול לשלוט רק באלו שיש להם פחד, אבל באלו שמתחזקים בלבם ובבטחונם על ה' ומתגברים על הפחד אין שום דבר רע יכול לשלוט בהם, עכ"ל.

וכך כתב בספר 'סגולות ישראל' (מערכת מ, מגפה) 'וכל זמן המגפה תרחק מאוד מכל מיני כעס ודאגה ועצבון, ואדרבה תהיה שמח תמיד בכל מיני שמחה, הועתק מספר כתב יד של הרב מורינו רבי חיים וויטאל זללה"ה מספר הסגולות'.

והנה נאמר (תהלים קמח ב-ח) 'הללוהו כל מלאכיו הללוהו כל צבאיו... אש וברד שלג וקיטור רוח סערה עושה דברו', וכבר עמדו על דקדוק הלשון מאי טעמא נזכר רק על הרוח שהיא 'עושה דברו' של הקב"ה, וכי שאר הברואים הנזכרים באותו הפרק אינם 'עושי דברו'. וידוע ביאורו של הרה"ק ה'נתיבות שלום' זי"ע שהרוח סערה משברת הרים ומפרקת גבעות, ואף נוטלת עמה כל הנקרה בדרכה, ויש מקום לטעות ח"ו ולומר שכך הוא טבעו של עולם – בבוא הרוח תזיז ותסיט ככל אשר עולה על רוחה, לכן הזכיר בפירוש 'רוח סערה עושה דברו', כל מה שאירע על ידי הרוח היה על פי רצונו ית', ואפילו דבר קל כמו גבעול עשב או קש אינו נע ונד בלא ציווי השי"ת. וללמד פרקי אמונה לכל אדם, בכל ענייניו, בבוא עליו 'רוח סערה' המטלטלת אותו הנה והנה, ונראה לו כי רוח זו 'משברתו ומפרקתו', מפילתו עדי עפר – יזכיר לעצמו שכל קש וגבעול הנדים ממקומם ברוח, הכל הוא כפי שנגזר בהשגחה העליונה, לצרכו ולטובתו השלימה, וממילא ימצא מנוח לנפשו.

בא וראה כיצד הכל בהשגחה עליונה מדוקדקת על כל אחד ואחד מה יהא עמו. שמעתי ממכירי בעל המעשה והוא מתושבי העיר ביתר, שאחד מבניו היה זקוק לבדיקת עיניים לצורך הזמנת משקפיים, וקבע תור לבדיקת עיניים ב'אופטיקה' מפורסמת שברחוב מלכי ישראל בעיה"ק ירושלים, בהגיע היום המיועד נסעה אם הילד עם בנה באוטובוס מביתר לירושלים, והנה, מחברת האוטובוסים נשלחה הודעה לנהגים, שמאחר והדרך הרגילה עמוסה ופקוקה ברכבים, על כן הם מורים לעובדיהם ליסע מדרך פלונית שכעת היא הקצרה יותר, ו'משום מה' נהג האוטובוס התעקש שלא לשמוע בקול בעל הבית, והמשיך בדרכו הרגילה מבלי נטות ימין ושמאל, ואכן, דרכו נמשכה עד כשעתיים, בעודו בדרך התקשרו אל האופטיקה להודיע שהוא מאחר, והם ענו שאיחרו את המועד וכבר נסגרה האופטיקה... צער רב הצטערה האשה על כמה וכמה קשיים שעברו באותו היום, כי גם סידור הילדים אצל 'בייבי סיטער' לא עלה בנקל, וגם טלטולי דרך קשים, ועל כולנה לא עלה בידם לעשות את הבדיקה הנצרכת. אך אחר כמה ימים נודע כי אחד מהעובדים לקה ב'קורונה' ל"ע, וכל מי שהיה בחנות באותם ימים צריך להיכנס ל'בידוד' לארבע עשרה יום... באותה שעה אמרה, אני בכיתי על 'בידוד' באוטובוס למשך שעתיים, ומן השמים חסכו ממני 'בידוד' של 14 יום... 

לאידך, אחת מתושבי שכונת רמות שבעיה"ק ירושלים נכנסה עם שני בניה, בחור וילד, לאותה אופטיקה, ועל שלושתם נגזר להיות בבידוד, והיא אומרת שאינה יודעת בעצמה מדוע נכנסה לשם, כי מעולם לא דרכו כפות רגליה שם, ומעולם לא עלה על דעתה להזמין שם משקפיים... אך הקב"ה 'מסבב' את האדם ומוליך אותו למען יבוא עליו את אשר נגזר מלעילא.

וכאשר האדם יודע שהוא וגורלו מופקדים בידי אבינו שבשמים אינו בא לידי דאגה כלל, וכפי שסיפר הרב החסיד המפורסם רבי מנחם מענדל פוטרפאס זצ"ל מעשה שראה בעיניו בשהותו ב'סיביר', וכך הווה מעשה, אחד מגויי המקום טיפס על הר גבוה מאד ותקע יתד של ברזל בראש ההר, לאחמ"כ קשר בו חבל גדול וארוך מאד, משם פנה ועלה על הר שני הסמוך גם שם תקע בפסגת ההר יתד ברזל, וקשר בו את קצהו השני של החבל, והנה, בין ההרים הייתה בקעה עמוקה מאד. שאל הגוי את הקהל, האם ברצונכם לראות כשאני עובר ומהלך על החבל מהר אחד לשני, ויענו כל העם יחדיו, אין רצוננו להתעסק היום ב'מצוות ליקוט עצמות', כי בוודאי תיפול תיכף ומיד אל התהום הפעורה תחתיך, אך למרבה הפלא עבר האיש בין ההרים בהצלחה רבה, ויהי ממחרת הודיע הגוי שכמעשהו אתמול יעשה גם היום לעבור מהר להר על ידי החבל, אך האנשים הפצירו בו שלא יסכן את חייו שוב, דלאו בכל יומא מתרחש ניסא, אולם ההוא גברא אטם אזנו משמוע, וטיפס שוב לראש ההר ועבר על החבל בהצלחה מהר להר, בגמרו שאל את הקהל האם מאמינים אתם שאוכל לעבור על החבל בשלישית, ויענו כל הקהל לא 'מאמינים' אנו, אלא 'להדיא' ראינו שבידך עשות כן. הוסיף הגוי לשאול, האם מאמינים אתם שביכולתי לעבור על החבל הדק ו'עגלה' בידי, ויענו כל הקהל פה אחד, אם יכולת עבור עד עתה ודאי שלא תפריע לך העגלה, הוסיף הגוי לשאול האם יש מי מביניכם שיסכים לשבת בתוך העגלה כאשר אגרור אותה על החבל, אך בזה כבר לא היה מי שהסכים לסכן חייו. אחר כמה רגעים ראו את האיש מהלך על החבל עם עגלה ובתוכה יושב לו ילד בניחותא בלא שום פחד, וכך עבר מהר אחד למשנהו, והיו אנשים תמהים 'מי הוא זה ואיזה הוא' הילד שהסכים להסתכן כך, משירד הסביר הילד וכי מה היה לי לפחד, 'הרי האיש שעבר עמי על החבל הוא אבי...' כאומר, שאם הוא ציוה עלי לשבת בעגלה הייתי סמוך ובטוח שאינו מסכן אותי כלל.

סיים ר' מענדל ואמר, מסיפור זה למדתי, כי כך צריכה להיות אמונתו ובטחונו של היהודי, כההוא ינוקא שסמך על אביו בידעו ש'אב' אינו מזיק לבנו, ותמיד רחמי האב על הבן להיטיב לו כל הימים, והזוכר זאת – אשריו וטוב לו הן ביושבו בביתו בהרחבה, והן בגלותו בסיביר, כי מרגיש תמיד בעצמו כ'יושב בעגלתו של אביו', שהמנהיג הוא הבורא בכבודו ובעצמו.

וכבר אמרו כי תיבת 'דאגה' נבנית מהאותיות הראשונות שבא' ב', ומדוע נשמט ממנה האות ב', כי האות ב' רומזת לבטחון, וכשיש לאדם בטחון אין בו כל דאגה, רק המחוסר בטחון הוא הדואג...

ועלינו לזכור כי העיקר לעמוד בעוז ובטחון בעת מבחן ונסיון, ולא יהיה כאותו מלמד שעליו המשיל המגיד מדובנא זי"ע, מעשה במלמד דרדקי שהלך עם תלמידיו במעבה היער, בהיכנסו הורה להם, אם יבוא אליכם כלב רע לא תתפחדו מעמו כלל, אלא תעמדו כנגדו ותאמרו בקול, 'ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו', ובלחש זה יסתלק הכלב מכם ולא יזיקכם חלילה... ואכן, עברו כמה רגעים וכמה כלבים גבוהים ורמים רצו לנגדם, המלמד נתמלא בחיל וברעדה, והחל נס על נפשו בבהלה מפני הכלבים, תמהו התלמידים ואמרו לו, וכי לא לימדתנו רבינו לומר את הפסוק, ומדוע ברח כל עוד נפשו בכפו, ולא אמר את הפסוק... ענה להם המלמד ואמר, כששמעתי את קול הכלבים תקפני פחד ומורא ופרח מזיכרוני כל הפסוק, לכן הוכרחתי לברוח... אף אנו, בכל עת ושעה הננו מכריזים 'אני מאמין, אני מאמין', אמנם, המבחן אם הדברים נאמרים באמת וחקוקים בלב פנימה – אם ברגע שיבוא לידינו איזה קושי, נשאר צמודים וחקוקים באמונה זו, או שח"ו הכל יפרח מזכרוננו.

ויהי רצון שיתקיים בנו מה שפירש רש"י על הפסוק (תהילים מז ד) 'יַדְבֵּר עמים תחתינו - יתן דבר בעובדי כוכבים תחת נפשנו להיות חמתו מתקררת בהם ואלו ניצולים', והם יהיו ה'כפרות' של כלל ישראל. וכבר איתא במדרש (יל"ש בראשית ט טו) 'רבי יוסי אומר, מבול של מים אינו מביא, אבל מבול של דבר מביא על עכו"ם לימות המשיח', כן נזכה לישועת ישראל במהרה בימינו אמן.

השיחה במלואה ודברי ההתחזקות הנדרשים מעמנו לעת הזאת בתוך גליון 'באר הפרשה' שי"ל בשבוע זה.

לחצו כאן כדי לצפות בשיעור המלא.