מעשה בילד אשר תבע לדין תורה גביר עשיר ושחצן

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

מסופר שבעירו של החיד"א זי"ע התגורר נער יתום בן עשר שנים, בן יחיד לאמו העניה, וביתם חסר כל, שם עניות יהלכון, לא לחם לאכול היה בו ולא מים לשתות. הילד המיוסר נאלץ לנסות להביא מעט מזון לביתו, כדי להציל את נפשו ונפש אמו היקרה מחרפת רעב, לפיכך לא שת ליבו לגילו הצעיר, ויצא לחפש לעצמו עבודה! הוא הסתובב בבגדיו הקרועים בין בעלי המלאכה שבעיר, והציע את עצמו לכל עבודה מזדמנת. כך היתה המשפחה הקטנה והמסכנה מתקיימת בקושי, לפי העבודות שמצא הנער מדי יום ביומו. 

יום אחד נכנס הילד הרך בשיטוטיו אל בית חרושת גדול וענק בעיר, והציע את עצמו לעזרה ועבודה כל שהיא, 'לא משנה מה', העיקר עבודה. בעל בית החרושת היה אדם יהיר ושחצן, וכראותו את הילד צנום ורזה בבגדים קרועים ובלויים, מילא פיו שחוק והיתול:

"ילדון חלשלוש שכמוך! הנך חומד לי לצון? איזו מלאכה נוכל להתאים לך? - הנה צץ לי בזה הרגע רעיון יפה! יש לי בשבילך עבודה חשובה ביותר! אשר אם תבצע אותה כראוי ותעמוד במשימה, תקבל על אתר אלף גילדען טבין ותקילין".
"הנני מוכן ומזומן!" - השיב הילד.
"ובכן", פקד בעל הבית, "לא הרחק מכאן מחוץ לעיר משתפך לו נהר ענק, בתחילת הלילה עם רדת החשכה תיכנס בבקשה אל תוך הנהר, ותישאר לעמוד כך כל הלילה כולו בתוך הנהר עד עלות השחר! אני אבוא שם לבדוק מפעם לפעם באמצע הלילה, כדי לראות שהמלאכה מתבצעת על פי כל ההוראות כנדרש, למחרת עם שחר תקבל ממני 1000 גילדען במזומן!!!" - סיים הגביר, כשקול צחוקו הרועם מתגלגל על פני כל המשרד המפואר.
הילד לא קיבל זאת כלל כהלצה, ובתמימות ילדותית שאל ברצינות: "האם ניתן לחתום 'חוזה עבודה', שיהיו הדברים חתומים ומאושרים"?
"בהחלט", ענה הגביר ברוב חשיבות, וניגש לשולחנו ההדור לעריכת הסכם ברור ומפורש כדת וכדין.

שב הילד אפוא לביתו, וסיפר לאמו בשמחה שהנה הוצעה לו 'עבודה טובה' שיוכל להרוויח בה תוך לילה אחד הון עצום, שאינו מרוויח בשנה שלמה. כששמעה האם את הרעיון המשונה נבהלה על נפשה, והחלה לזעוק:
"אוי ואבוי! זו הרי סכנת חיים! להיכנס אל הנהר הקפוא בלילה קר שכזה? הרי אפילו לעמוד סתם כך בכפור בחוצות העיר בבגדים קרועים כשלך לילה שלם יש בו סכנת קיפאון! על אחת כמה וכמה להשתכשך בתוך מימי נהר צוננים וקפואים".
אבל הילד לא מוכן לוותר, "אין ברירה", אמר, "זו הזדמנות שלא מגיעה בכל יום".

האם לא ידעה את נפשה, בראותה עם רדת החשכה את בנה מחמד נפשה יוצא מן הבית בדרכו אל הנהר הצונן. היא רצה מהרה בעקבותיו, וכשכולה רועדת מדאגה בכתה לפניו כל הדרך שלא יהין לסכן את חייו, ולא יבצע את הרעיון השטותי והנועז הזה. "אין לי כלום בעולמי חוץ ממך!" בכתה האם כל הדרך אל הנהר, "אביך הלך לעולמו והשאירני כך בודדה וגלמודה, כיצד אשאר לבדי בעולם". אך מאומה לא עזר, הילד התעקש לבצע את הפעולה הנדרשת עד תום! ולמגר פעם אחת ולתמיד את חרפת הרעב הרובצת עליהם תמיד. הם הגיעו אל הנהר, והילד קפץ היישר אל תוך המים. האם המסורה והדאגנית לא השאירה את בנה היתום לבד, אף לא לרגע אחד! היא נעמדה מן הצד אחוזה צמרמורת נוראה בתפילות ובתחנונים לפני קל חי, שישמור את בנה מכל פגע. מרחוק שמרה עמו על קשר עין כל העת, ואף דיברה אליו ועודדה את רוחו, כדי שישמור על ערנות, ושלא ייסחף חלילה עם הזרם אל תוככי הנהר. ככל שנקפו השעות התגבר הקור והתחזק, הטמפרטורה צנחה מטה מטה והרוחות נשבו בעוז והרעישו בשריקותיהם בכל האזור, הנהר החל שוצף וגועש, והילד כבר לא הצליח לשמוע את קריאותיה של אמו, הם רק ראו זה את זו ממרחק, הדאגה והמתח של האם לשלום בנה עלו עד מאוד, וכמעט שלא יצאה נפשה מרוב דאגה וקור. בשלב מסוים, כשמעלות הקור צנחו עוד ועוד, אספה האם כמה גזירי עצים,  הבעירה מדורה של אש על שפת הנהר - אש שכמובן לא עזרה ולא הועילה כלום לחמם את הנהר הקפוא...

הגביר העשיר עקב אכן אחר הנעשה במשך הלילה, ומפעם לפעם הגיע לאזור והביט במתרחש כמשתאה, כשאינו מאמין למראה עיניו, וחזר זועף לביתו. במסירות נפש עצומה עמד הנער במשימה בגבורה ובעוז, ותיכף עם עלות השחר יצא הילד מן המים על סף עילפון, רטוב עד לשד עצמותיו, כשבקושי הוא מחזיק את חיות נשמתו באפו. אמו המסורה עטפה אותו מיד בבגדים רבים ובשמיכות, ולקחה אותו היישר אל האח הבוער, כדי להשיב את חום גופו, היא הגישה לפניו כמה כוסות תה חם ומהביל, עד שלאט לאט שבה רוחו של הנער, והוא היה מלא סיפוק ושמחה על הצלחתו הגדולה.

למחרת הגיע הילד בלוויית אמו האלמנה אל משרדו של העשיר, כדי לקבל את התשלום המובטח - אולם מה מאוד נדהמו למראה צחוקו הפרוע של הגביר, שבשומעו את תביעתם, לגלג והיתל בהם: "מה פתאום אלף גילדען?" צעק, "וכי מה הועלת לי בעמידתך כך במימי הנהר הקפואים"? הנער הוציא מאמתחתו את השטר הכתוב וחתום ככל חומר הדין, אך העשיר התחמק, ולזכותו טען שבאחד הגיחות שביצע בבדיקתו אחריו במשך הלילה, ראה שהאם הבעירה מדורת אש סמוך לנהר, ואם כן לא עמד הילד במשימה, שכן המדובר היה בנהר צונן ולא בנהר מחומם, ואין הוא זכאי למלגה המובטחת. הילד לא האמין למשמע אוזניו, ובצר לו עלה ובא לפני בית דינו הגדול של החיד"א, והזמין את העשיר לדין תורה. כששמע החיד"א את כל פרטי המעשה, וראה את השטר כתוב וחתום לפניו, שלח את שמש בית הדין להזמין אליו את הגביר לפגישה. בהגיע העשיר לבית הרב התקבל בכבוד ובסבר פנים יפות, והחיד"א הזמינו לשתות עמו כוס קפה חם ומהביל. הוא הוכנס אחר כבוד אל הטרקלין פנימה והתיישב בכורסה לצד כסאו של הרב הצדיק. 

בטרם החלו בשיחתם הנעימה ניגש החיד"א, העלה את האש בכיריים שהובאו אל הטרקלין והניח את קומקום המים על יד האש מן הצד, ולאחר מכן התיישב לשיחתו עם הגביר. "בינתיים, עד שיתחממו המים נוכל כך לשוחח" - הסביר החיד"א - "וכשנסיים לשתות אקווה שנסיים את שיחתנו". הרב החל לשוחח עמו על דא ועל הא, השיחה נמשכה וכראות הגביר שהרב שקוע בשיחה ואינו שת לבו לקפה, העיר לו בעדינות, שכנראה שכח להניח את קומקום המים על גבי האש הבוערת כנדרש, "כשהמים מונחים כך לצידה של האש, הם הרי לעולם לא יתחממו!" - הזכיר העשיר. 

"ישמעו נא אוזניך את אמרי פיך!", ענה החיד"א בחיוך, כשהאש בוערת לצד המים, הם לעולם לא יתחממו! עתה בוודאי תבין על מה הוזמנת הנה לבית הדין! הרי פשוט שבמדורת עצים קטנה שבשפת הנהר לא התחמם הנהר ולא כלום, המים נשארו צוננים וקפואים כבתחילה! – ועתה אינך רשאי להיכנס לבית הכנסת, עד שלא תפרע את כל החוב שהבטחת לנער עד פרוטה אחרונה" .

בימים ההם היו הרבנים צדיקי הדור מנהיגים ומושלים בישראל כדת של תורה, והיה בידם כח לגזור גזירות ולעמוד בפרץ! הגביר הבין היטב שלא נותרה שום ברירה לפניו, כי אם לקיים את גזירתו של הרב אב"ד, וסילק תיכף את כל התשלום 1000 גילדען טבין ותקילין משלם, וליתום ולאמו היתה הרווחה.

אחר מכן אמר החיד"א לתלמידיו, שאמנם האש הזעירה הזו לא הצליחה לחמם את מימי הנהר הקפוא, אבל את ליבו של הנער בוודאי חיממה. כראותו את גודל דאגתה ומסירותה של אמו עבורו, ואילולי העידוד והחיזוק שהרעיפה האם באהבתה הגדולה לבנה כל אותו הלילה, לא היה יכול בדרך הטבע לעמוד במשימתו! - ונמצאת אפוא אותה האש מחממת מאוד את ליבו ונפשו של הנער, שבלעדיה לא היה עומד במצב קשה כזה.

צא ולמד, סיים החיד"א, לקח לימוד מוסר שנוכל להפיק מטיב זה המעשה: גם אם אינך מסוגל לעזור לחברך כלום, לא בממון ולא בעצה! - עדיין יכול אתה לעודדו במילה טובה, באהבה כנה, ובקרבת לב של אמת. לחמם את ליבו, ולהשתתף בצערו, עצם ההקשבה לחבר בעת צרה, וההשתתפות בצערו, מסייעת ומחזקת אותו לעמוד בעוז בכל קשיי החיים.