הבבא סאלי ממאמן להינחם על הריגתו המזעזעת של אחיו, עד החלום המופלא

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

בשבת אחת מימות החורף של שנת תר"פ (1919) ניתך גשם זלעפות ארצה, ונדמה היה כי השמיים בוכים עם בני קהילת יהודי תאפילאלת במרוקו על הגזירה הנוראה שריחפה מעל לראשם; מולאי מוחמד, המושל המוסלמי, האשים את כל הקהילה היהודית בשיתוף פעולה עם הצרפתים, והחליט להוציא את כל הקהילה היהודית – נשים, גברים וטף – להורג. מנהיגי היהודים התחננו על מר גורלם בפני המושל והבטיחו לו שלמונים, אך דבריהם נפלו על אוזניים ערלות והוא היה נחוש להוציא את הגזירה לפועל.

רבי דוד אבוחצירא, רב הקהילה, לבש בגדים שחורים בשבת, לעיניהם המתפלאות של בני הקהילה, שהיו רגילים לראותו בשבת לבוש בבגדים לבנים כמלאך. לאחר תפילת שחרית פרש רבי דוד לחדרו, אך לאחר כמה שעות שמע את ההמולה שהתרחשה בכיכר העיר; מאות חיילים כיתרו את העיר והובילו כצאן לטבח את כל תושבי העיר – גברים, נשים וטף – לכיכר העיר לצורך הוצאתם להורג. זעקות רמות נשמעו מכל עבר, האימהות ניסו לגונן בגופן על עולליהן, הגברים לא יכלו להושיע את בני משפחתם, וכולם נשאו עיניהם למרום, מייחלים לנס.

חיוך זדוני עלה על שפתיו של המושל כאשר התבונן בהנאה ביהודים המובלים כצאן לטבח, אך מיד הבחין כי רב הקהילה, רבי דוד, נעדר. באותה העת עסק הרב הקדוש בלימוד תורה ובתפילה, ואף אחד מבני הקהילה לא העז להפריעו מלימודו. פלוגת חיילים פרצה לביתו של הרב בדיוק כאשר קרא: "עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות".

רבי דוד הובל לכיכר העיר בלוויית החיילים, ותוך כדי פסיעותיו המדודות – אך הבטוחות – נשמטה נעל אחת מרגליו. הרב ראה בכך אות ש"פטירתי מן העולם תהיה כפרה על כל ישראל". המושל המוסלמי צעק בכעס ובזלזול לעבר הרב: "מדוע אתה כותב מכתבים לנוצרים הכופרים ומזרז אותם לשוב לתאפילאלת"? רבי דוד לא שת ליבו לדברי הכזב של המושל, זקף צווארו וענה בנחרצות: "חלילה שאעשה כן". דברי הרב, שנאמרו בנחרצות ובביטחון, הכעיסו את המושל, והלה ציווה מיד להוציא את רבי דוד להורג ביחד עם רבי יצחק בן שמחון ובנו דוד – פרנסי העיר.

שלושת הקדושים הובאו לפני לוע של תותח. לפתע הזדעזע התותח בקול רעם גדול, ועמו רעדו וזעו השמיים. קולות של זעקות ושבר פלחו את האוויר, בראות בני הקהילה את רבם הדגול מסתלק מן העולם בצורה אכזרית כל כך. רבי דוד עלה בסערה השמיימה, ואכן פטירתו הייתה לכפרת כל הקהילה – שכן מיד יועציו של המושל המוסלמי ייעצו לו לוותר על רציחת כל בני הקהילה ולהסתפק ברציחת הרב, השקול כנגד כולם. לעומת זאת, המליצו לו יועציו, כי עדיף לו לגבות מהם כופר נפש ולהתעשר מכך.

ליבם של יהודי תאפילאלת געש בקרבם; הם איבדו את מנהיגם בצורה מזעזעת ולא הורשו אף לערוך לו לוויה המונית או לקונן על לכתו. הבשורה המזעזעת הכתה גלים בקרב כל יהודי ארצות צפון אפריקה, אשר קבעו בכי ומספד. אחיו הצעיר של רבי דוד, הבבא סאלי, התאבל יותר מכולם ומיאן להינחם. מילות השיר שחיבר מעידות על גודל יגונו: "הנה לשלום מר לי מר / כי מה אענה ומה אומר / ולבי חמרמר / ובשרי כחש וסמר / על גדול המשפחה, צדיק כתמר...".

שבע שנים התאבל הבבא סאלי על אחיו, עד שזכה לחלום מופלא. בחלומו הוא נמצא במקווה של סבו רבי יעקב אבוחצירא, ולפתע מבחין בשבעת רועי ישראל יורדים מן השמיים כשלהבת אש לתוך בית המדרש. רבי דוד אבוחצירא הופיע עמם, אפוף אף הוא באור בוהק. הבבא סאלי החל לפסוע לעבר אחיו. "דע לך, אחי, שיש לי צער גדול מכך שאתה מוסיף להתאבל עליי", אמר לו רבי דוד והוסיף כי "הלוא כל הצער שהיה לי לא ארך יותר משנייה אחת. תכף העלו אותי למחיצתי בעולמות העליונים, למקום שאיני יכול לפרט לך את גודל מעלתו ועוצם התענוגים שבו. ואם ברצונך לגרום לי קורת רוח, הפסק להתאבל!"

הבבא סאלי ערך התרת נדרים על מנת להתיר את מנהגי האבלות שנהג בהם, וקבע לדורות את יום פטירתו של אחיו ליום משתה ושמחה.

סיפורים מרגשים על רבי דוד אביחצירא זצוק"ל