שבת

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

הכנת עורות לכיסוי המשכן
בהיות וציונו ה' לכסות את המשכן בעורות אלים מאודמים ועורות תחשים, לשם כך הוצרכו לצוד, לשחוט, לעבד את העור ועוד. 


הגדרת המלאכה
הצד בשבת בעלי חיים שיש דרך לצודם, כצבי או דג וכיוצא בהם, הרי הוא עובר מן התורה על מלאכת צד. אבל הצד בעלי חיים שאין דרך לצודם, כזבובים, יתושים ופרעושים, הרי הוא עובר איסור מדברי חכמים. (סימן שטז ס''ג) 


תיבה עם זבובים
תיבה שיש בה זבובים, מותר לסוגרה שלא יפריעו לו [ואף שבודאי הם ניצודים, הרי זה ''פסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן'' שמותר, כמבואר להלן בהלכות בישול. גם כתב מרן הבית יוסף, שכשהם בתיבה לא נחשב שצדם עד שיתפסם]. ובני אשכנז מחמירים בזה. (ה''ע ד ט, שבת ה קי, קנז) 


צידת דבורים ויתושים
דבורה הנמצאת בסמוך לאדם, והוא חושש וירא מאוד מעקיצתה, מותר לכפות עליה כלי שלא תעקצנו. וכן אם נכנסה לבקבוק, מותר לסוגרו בפקק. אבל יתוש הנמצא בסמוך לאדם אסור לצודו. ואם היתוש על בשרו ממש וחושש שיעקצהו, יפילהו לארץ בלי לקחתו ביד, ואם אי אפשר, רשאי להסירו בידו בעדינות שלא ימות ולזורקו לחוץ, ואם מת היתוש, מת. וכן תולעים הנמצאים בתינוק בפי הטבעת וגורמים לו צער, מותר להסירם בנחת, ואם מתו, מתו. 


הכנסת דבורים לכוורת 
כתב המהריט''ץ: דבורים שברחו מהכוורת וישבו על אילן הסמוך לכוורת, הרגילות היא לקחת מַטֶּה ולמשוח אותו במי לימון ולהניחו כנגדם, ומדבר אליהם דברים נוחים עד שיתקבצו כולם על המטה ההוא, ומכניס את המטה עמם לכוורת, ומותר לעשות כן בשבת ואין בזה משום צידה, שהרי מה שמדבר אליהם ובאים, עדיין יכולים הם לברוח. ואף כשמכניסם לכוורת, כיון שאינו סותם את פתח הכוורת, אין זו צידה, שהרי יכולים לפרוח ולצאת משם. (שבת ה קז) 

צידת תרנגולים
תרנגולים שיצאו מהלול לרחוב, מותר לדחותם ללול ולסוגרו, שכיון שרגילים לחזור למקומם בלול, הרי זה כאילו ניצודים כבר. (רש''י, הרשב''א, הר''ן, ראבי''ה, הרא''ש, הגהות מימוניות, המאירי, שיטה לא נודע למי, שלחן ערוך (ס''ס שטז, סימן שח סעיף מ), מהרש''ל ועוד אחרונים רבים. שבת ה קא, קב) 

בני אשכנז מחמירים שלא לדחות תרנגולים ללול שהוא מקום צר, אלא רק לחצר או לבית שהוא מקום גדול. אך במקום שיש חשש שיזיקו וישברו כלים וכיוצא, מותר לדחותם ללול. [כמבואר להלן בדיני אמירה לגוי בשבת ש''שבות דשבות במקום הפסד'', מותר. והיינו שכיון שרגילים לחזור ללול, נחשב כאילו ניצודו כבר, ואין הצידה אסורה אלא מדרבנן [לבני אשכנז]. וגם זו מלאכה שאין צריך לגופה שאיסורה מדרבנן, כי אין לו ענין בצידה עצמה, אלא רק שלא יזיקו.] (משנ''ב. שבת ה קג, קה) 

אם יש חשש שיגנבו, מותר לומר לגוי לתופסם בידו ממש ולהכניסם ללול. [שהרי זה ''שבות דשבות במקום הפסד'' כנ''ל. כיון שרגילים לחזור ללול, וגם אמירה לגוי אסורה מדרבנן. ואף שהגוי עושה שתי מלאכות דרבנן, צידה וטלטול מוקצה, בכל זאת מותר, שגם שני שבותים הבאים יחד, הותרו במקום הפסד.] (שבת ג תסג) 


צידת בהמה
בקר וצאן, כגון עגל וטלה, מותר להכניסם לכלוב, שהואיל ואין דרכם להישמט כשבאים לתופסם, הרי הם נחשבים כניצודים כבר. אבל אם מרדו וברחו עד שצריך תחבולות לתופשם או שצריך לפרוס להם מצודה, אסור לצודם. (שבת ה קו) 
ויש לשאול, הרי אחת מט''ל מלאכות שהיו במשכן היא מלאכת צידה, שצדו אֵילִים שהם מין בהמה [איִל, ולא אַיָּל שהוא מין חיה] לצורך עורם לכיסוי המשכן, והרי בבהמה בארנו שאין איסור צידה, כיון שאין דרכם להישמט, והרי הם נחשבים כניצודים? וצריך לומר שצדו אֵילִים מהמדבר שהם נשמטים ובורחים ולא ביתיים שרגילים להיכנס מאליהם, ולכן בהם שייכת צידה. (שבת ה קו) 


מלכודת עכברים
מותר להעמיד מלכודת בשבת, כדי לצוד בה עכברים. שהרי זו ''מלאכה שאין צריך לגופה'' שאסורה רק מדרבנן כנ''ל, ואינו עושה מעשה בידיים אלא גרמא, ומותר. (שבת ה צו, קיח) 


ציפור שנכנסה לבית
ציפור שנכנסה לבית דרך החלון, אסור לסגור את החלון במטרה לצודה, אבל מותר לסגור את החלון מפני הקור, אף שממילא הציפור ניצודת. שכיון שהבית גדול, אין בזה איסור צידה מן התורה, ובמקרה זה שכל כוונתו בסגירת החלון מפני הקור, הרי זה ''פסיק רישיה שלא איכפת לו בדרבנן'', שמותר. (שבת ה צט) 


סגר חלון ומצא תוכי
הסוגר את חלון ביתו ושוב הבחין שניצוד בו תוכי, אינו חייב לפתוח את החלון ולשחררו, שכיון שלא ידע שהתוכי שם, לא נחשב שעשה מלאכה כלל. כן כתב הרמב''ן שאם ישב לתומו על פתח ביתו ומלאהו, ופתאום נמצא שהיה צבי בבית, מותר לו להמשיך לשבת שם עד מוצאי שבת. ודומה, לנועל המגדל ונמצא צבי שמור בתוכו, או למתכסה בטליתו ונמצא ציפור בתוכו [שבשעה שנעל המגדל, בהיתר נעל, וכן התכסה בטליתו בהיתר גמור]. ואף על פי שעתה מתכוין שישאר בתוכו, מותר לו לישב כך עד מוצאי שבת. (הר''ן, נמוקי יוסף, המגיד משנה. שבת ה צט)