שבת

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

 
הגדרת המלאכה
החובט על שיבולים כדי לפרק מהם את גרעיני החיטים, עובר על מלאכת דש. 

קילוף בוטנים
מותר לקלף בוטנים הן מקליפתם הפנימית הדקה, והן מקליפתם החיצונית הקשה, על דעת לאוכלם לאלתר. וכל שכן שמותר לקלף שקדים ואגוזים ופיסטוקים וכיוצא לאוכלם לאלתר, שבכל אלו הקילוף הוא דרך אכילה. 

 

ואף שיש דרך להסיר את קליפת הבוטנים החיצונית הקשה אף מבלי לאכול הבוטנים, ואם כן אין זה דרך אכילה כשמסירה לאלתר? מכל מקום כיון שכשקולף בעת האכילה, הם טריים ונוחים לאכילה יותר, עדיין זה נחשב דרך אכילה. גם אין בוטנים דומה לחיטים ושעורים, שלעולם אין מגישים אותן בקליפתן, לא כן בוטנים שמצוי מאוד שמגישים אותם בקליפתם. וכתב המהרש''ג, שאין דרך דש ומפרק אלא במה שדרך החקלאי לעשות כמנהגו בתבואה, שמוציא החיטה מהשבולת שעליה, אבל דבר הנמכר בשוק עם הקליפה, כדי שהקליפה תשמור על המאכל, וכל אחד מקלף בביתו, אין זה אלא דרך אכילה, והרי זה דומה לשבירת הקליפה הקשה של האגוזים שאין בזה משום מפרק, וכן המנהג בכל תפוצות ישראל ובהם גאונים וצדיקים לפצחם ולאוכלם. וכן פסקו הגר''ח פלאג'י, אגלי טל, יד יוסף, קצות השלחן, חלקת יעקב, חזון איש, שביתת השבת, דברי ישראל וועלץ, אגרות משה, מנחת יצחק, ציץ אליעזר, אור לציון, קנין תורה, בנין אב, שמע שלמה, איל משולש, נשמת שבת, ארחות שבת ועוד. (שבת ד קי) 

 

מותר לפרק תרמילים של קטניות מבושלות, כגון פולים, ושעועית ירוקה, ולהוציא מהם את הגרגרים, כדי לאוכלם לאלתר. (שבת ד קי) 


תולדת דש: מפרק - חליבת בהמה
כשם שמטרת מלאכת דש היא לפרק ולהפריד את החיטה מהקליפה, כך כל פעולה שמטרתה לפרק ולהפריד דבר ממקום גידולו, הרי זו תולדת מלאכת דש. על כן, החולב בהמה בשבת, חייב מהתורה, משום שמפרק את החלב מעטיני הבהמה. 
אם הבהמה מצטערת מריבוי החלב, מותר לומר לגוי שיחלוב אותה, כיון שהתורה הקפידה על צער בעלי חיים, וזה דוחה איסור אמירה לגוי שהוא מדרבנן וכדלהלן. ויעמוד יהודי על הגוי לראות שאינו מערב חלב מבהמה טמאה חס ושלום. ואם לא מצא גוי שיחלוב את הבהמה, מותר ליהודי לחלוב אותה, ובתנאי שילך החלב לאיבוד, כגון שיחלוב על גבי קרקע, או שיתן נפט בכלי ויחלוב לתוכו. שכיון שהחלב הולך לאיבוד, הרי זו ''מלאכה שאין צריך לגופה'' שאסורה מדרבנן [כמבואר לעיל במלאכת חורש], ומשום צער בעלי חיים התירו. וכל שאפשר לחלוב על ידי גוי, פשוט שאסור לחלוב על ידי יהודי ולאבד את החלב, שהרי עובר על איסור בל תשחית ובזיון אוכלים. (שבת ד קט, קיב, קיג, קיט, קכז) 

 

''הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם, וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ''
(משלי יג כ) 
מעשה שהיה לפני כשישים שנה כשמרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף שליט''א היה דיין בעיר פתח תקוה, דיבר באחד משיעוריו על איסור חליבת בהמות בשבת, ונודע לו כי אחד ממשתתפי השיעור חולב בשבת. הרב העיר לו על חומרת האיסור, וכי הוא חילול שבת גמור, ורשאי לחלוב רק על ידי גוי, ואם אינו מוצא גוי, אין לו היתר להפוך את עצמו לגוי. אך הלה עמד בשלו, ומאן לשמוע. בשבת שלאחר מכן כאשר בא לחלוב את בהמותיו, הגיע נחש ארסי והכישו, ולקחוהו מיד לבית החולים ושכב שם כשלושה שבועות. מרן הלך לבקרו והוכיחו שוב, ויעץ לו למכור את בהמותיו לגוי. או אז התחרט האיש על מעשיו, ומכר את בהמותיו לגוי.


חליבה במכונה חשמלית
כיום החליבה נעשית באמצעות מכונה חשמלית, ולכן במקום שיש צער לבהמה, יש לכוון מערב שבת את מערכת ההפעלה על שעון שבת, ובשבת ילביש את הצינור על עטיני הבהמה מעט לפני שיפעל החשמל, והחליבה שתֵעשה לאחר מכן, היא בגדר ''גרמא'' [דהיינו שהפעולה אינה נעשית מיד באופן ישיר אלא רק לאחר זמן], ובזה אין צריך לאבד את החלב. ובמכונה שאי אפשר לחברה לעטינים כשאינה פועלת, מותר לחברה כשהיא פועלת, ובלבד שהטיפות הראשונות תלכנה לאיבוד, ואחר כך יתנו כלי לקבל את שאר החלב. (שבת ד קכח) 


סחיטה
בכלל איסור ''מפרק'' הוא איסור סחיטת פירות, שהרי גם בסחיטה הוא מפרק את המשקה מהפרי שהוא מקום גידולו. (שבת ד קכט) 

סחיטת זיתים וענבים ושאר פירות
הסוחט ענבים לעשות מהם יין, או זיתים לעשות מהם שמן, הרי הוא עובר על איסור ''מפרק'' מן התורה. (שבת ד קכט) 

שאר מיני פירות - אם מצוי שסוחטים אותם [אפילו רק במקומות מסויימים בעולם], אסרו חכמים לסוחטם [בכל מקום]. ולכן אסרו חז''ל בזמנם לסחוט תותים ורימונים, מפני שהיו מקומות שהורגלו לסחוט פירות אלו. ומכאן יש ללמוד על פירות רבים שבזמנינו, שיש דרך לסוחטם, כתפוזים, אשכוליות, תפוחים, אגסים, קלמנטינות, מנגו, אננס, אפרסקים, עגבניות וכיוצא בהם, שאסור לסוחטם בשבת. (שבת ד קכט) 

הטעם שסחיטת זיתים וענבים בלבד אסורה מן התורה, כיון שהם מיועדים בעיקר לסחיטה לעשיית יין ושמן, וזו חשיבותם. לא כן שאר פירות שמיועדים בעיקר לאכילה, והמיץ היוצא מהם אינו חשוב כל כך, ולכן לא אסרה התורה את סחיטתם. אולם חכמים אסרו בפירות שמצוי שסוחטים אותם, מחשש שמא יטעה ויבוא לסחוט גם זיתים וענבים. (שבת ד קכט) 


פירות שאין דרך לסוחטם
פירות שאין דרך לסוחטם, כחבושים, מלפפונים וכדומה, מותר לסוחטם כדי לשתות את מימיהם, שכיון שאין דרך לסוחטם, המשקה שבהם אין לו חשיבות בפני עצמו, והוא נחשב כחלק מהאוכל, וכמפריד אוכל מאוכל. (שבת ד קל) 
כתב מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף שליט''א: והנה בימי חורפי כאשר אמרתי להורות לאסור סחיטת תפוזים בשבת בפני אברכי ישיבת ''פורת יוסף'', עמד מנגד הרה''ג רבי עזרא הדאיה, ולדעתו היה הדבר פשוט שמותר לסחוט תפוזים בשבת, ואמר שעשה מעשה בעצמו כשבא הגאון רבי יהושע פלאג'י בשבת לבקר את מר אביו הגאון רבי שלום הדאיה, וסחט לפניהם תפוזים, והם שתו את המיץ ולא אמרו לו דבר. והיה נראה שפשוט להם שמותר לסחוט תפוזים בשבת אף לכתחילה. ונומתי לו שמא לא שמו לב בדבר, ועל כל פנים אין למדים הלכה מפי מעשה (בבא בתרא קל ע''ב). וכל הפוסקים שהתירו לסחוט, לא דיברו אלא על פירות שאין דרך לסוחטם, אבל פירות שיש דרך לסוחטם, אסור, וכמו שכתבו מרן הבית יוסף ורבים מהראשונים. ואחר הדברים האלה, הרצתי דברי לפני רבנו הגאון רבי יעקב עדס זצ''ל, ואמר לי: ''ראֵה דבריך טובים ונכוחים למבין וישרים למוצאי דעת''. (שבת ד קלד) 


סחיטת לימון
פסק מרן השולחן ערוך בלשון זו (סימן שכ סעיף ו): ''מותר לסחוט לימוני''ש [לימונים].'' 

והשאלה נשאלת: מאחר והדרך לסחוט לימונים לרוב, ויתירה מכך רוב הלימונים מיועדים לסחיטה ולא לאכילה, אם כן מדוע פסקו השלחן ערוך ועוד רבים מהפוסקים שמותר לסחוט לימון בשבת, והלא גם בזמנם היו סוחטים לימונים לרוב? כתב הרדב''ז [הרב דוד בן זמרא לפני כ-500 שנה] ליישב, כי אין סחיטת הלימון דומה לסחיטת שאר הפירות, שבסחיטת שאר הפירות, המשקה שלהם מיועד לשתיה כמות שהוא [וכן השמן מיועד לשימוש להדלקה כמות שהוא], מה שאין כן בלימונים המשקה לא מיועד כמות שהוא לשתיה אלא רק עם תערובת [במאכל, בסלט, לימונדה וכדומה], ואינו בא אלא לתת טעם במאכל או במשקה. וכן מדויק בתשובת הרא''ש. ע''כ. (לוית חן אות נז) 

ודע שהיתר זה הוא ברור לדעת רבים מהפוסקים ראשונים ואחרונים, ומהם: הרא''ש, רבנו יהודה רבו של בעל שבלי הלקט, רבנו ירוחם, הרדב''ז, אליה רבה, הטורי זהב, המגן אברהם, הגר''א, פתח הדביר, עיקרי הד''ט [הרב דניאל טירני], תורת שבת, מטה יהודה עייאש, אגלי טל, שער שלמה, תועפות ראם, ערוך השלחן, בני ציון ליכטמן, שו''ת רשב''ן, שו''ת בית ישראל, מסגרת השלחן ועוד רבים. והגאון רבי בן ציון ליכטמן בספרו בני ציון, לאחר שדחה את דברי החולקים על מרן השלחן ערוך, ונתן טעם טוב להיתר סחיטת הלימון, סיים: ''ודבריו של מרן, דברי אלוהים חיים, ויש בהם טעם לשבח, וריח לו כלבנון''. ע''כ. (שבת ד קלד) 

על כן מותר לכתחילה לסחוט לימון לתוך כלי ריק, כדי להכין לימונדה או כדי לתת בסלט ובתה או לשתותו כמות שהוא. וכן נוהג מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף שליט''א בעצמו לסחוט לכלי ריק, כדעת מרן השלחן ערוך ורבים מהפוסקים הנ''ל. 


מסחטה
כל הפירות המותרים בסחיטה, מותר לסוחטם ביד בלבד אבל לא במסחטה, משום שנראה הדבר כמעשה של חול. (ג שדמ) 


מציצת המיץ בפיו
מותר להניח פרי בשפתיו ולמצוץ מתוכו את המיץ, [ובענבים נכון להחמיר]. וכל שכן שמותר לתת את הפרי בפיו למוצצו ולהשליך השארית, שכל אלו אינם דרך סחיטה (שבלי הלקט, העיטור, בית יוסף, הרמ''א, מהרי''ל ואלי, החיד''א, אליה רבה, רבנו זלמן, צמח צדק ועוד. שבת ד קמג). [המוצץ פרי, מברך עליו ברכת ''שהכל נהיה בדברו''. אולם המוצץ ענבים, אינו מברך ''שהכל'' אלא ''בורא פרי העץ'', כיון שיש חשיבות למשקה היוצא מהענבים. ומאידך אינו מברך ''בורא פרי הגפן'', משום שכל עוד שלא נסחט המיץ מהפרי, אין שם יין עליו. כן הורה מרן הראשל''צ שליט''א בשיעורו הקבוע במוצאי שבת בלווין, וכן נראה מדבריו בשו''ת יביע אומר (חלק ח סימן כה עמוד קיח), וכן פסק בשו''ת אור לציון (חלק ב עמוד קיח).] 
חתיכת בשר ספוגה ברוטב, או עוגה טבולה וספוגה ביין - מותר למצוץ בפיו את הרוטב והיין. (שבת ד קמב) 


''משקה הבא לאוכל - אוכל הוא''
איסור סחיטה הוא דוקא כשסוחט את המשקה לכלי ריק, אבל מותר לסחוט על גבי מאכל אם רוב המשקה נבלע בו וגם משביחו, שאז המשקה נחשב כחלק מהאוכל, וזהו שאמרו (מסכת שבת קמד ע''ב): ''משקה הבא לאוכל - אוכל הוא'', והיינו שמשקה הניתן על אוכל, הרי הוא כמו אוכל שניתן על אוכל, שאין בו שום איסור. על כן, מותר לסחוט ענבים או תפוזים על בננה מעוכה, אם רוב המשקה יבָּלע בה. ומותר למעך בננה במזלג ולערב בה מיץ בנחת, ואין בזה משום טוחן או לש, כדלהלן. (שבת ד קלז, רנה, רפו) 

 

אם המאכל מועט ורוב המשקה אינו נבלע בו אלא צף מעליו, או שהמשקה מועט אבל אינו בא לתקן ולהטעים את המאכל, אין היתר לסוחטו על המאכל. ולכן, אין להכין משקה קל ממיץ תפוזים, על ידי שיתן כמה כפיות סוכר בכוס, ויסחט עליהן תפוז, כיון שאין רוב המיץ נבלע באוכל שהוא הסוכר אלא צף עליו, וגם אין המיץ בא לתקן ולהשביח את האוכל. (שבת ד קלח) 

 

אין היתר לסחוט פירות לתוך משקה או לכלי ריק על מנת ליתנו במאכל, אפילו אם המשקה נבלע במאכל ובא לתקנו. (שבת ד קמב) 
 

 

אשכולית בסוכר
מותר לאכול אשכולית חצויה בכפית, אף שבאכילתו נסחט ממנה. כיון שאינו סוחט בידיו ממש אלא כלאחר יד - בשינוי. וגם סחיטת אשכולית מדרבנן, ו''פסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן, מותר'' [כמבואר להלן בהלכות בישול בשבת, ושם מבואר המושג בהרחבה, וכל שכן כאן שהוא פסיק רישיה בשני איסורי דרבנן שהוא קל יותר]. ואפילו אם הוא מעוניין גם במשקה, הרי הוא סוחט לתוך האשכולית שהיא אוכל, ומשקה הבא לאוכל כאוכל. גם כיון שהוא עסוק באכילת הפרי, אין לזה שם סחיטה. (הגרש''ז אוירבך, שרגא המאיר, הגרי''ש אלישיב, שבט הקהתי ועוד. שבת ד קמו) 


מיץ שיצא מעצמו
אם היו הרבה אשכולות ענבים אחד על גבי השני וזב מהם מיץ, אסור לשתותו בשבת, שמא יבוא לסוחטם בידו ממש. אבל מיץ הזב משאר פירות - אם הם מיועדים לסחיטה, אסור לשתותו, והרי הוא מוקצה. ואם הם מיועדים לאכילה, מותר לשתותו. על כן, החותך תפוזים בצלחת וזב מהם מיץ, מותר לשתותו בשבת, כיון שהתפוזים מיועדים לאכילה ולא לסחיטה. (שבת ד קמד, קמה) 


כבושים. מטוגנים.
מותר לסחוט מלפפונים כבושים במטרה להוציא את המשקה הבלוע בהם, שכיון שאינו עושה כן לצורך המשקה אלא לתיקון הפרי שיהיה ראוי יותר לאכילה, אין זה בכלל איסור סחיטה. וכן מותר לסחוט לֶפֶת או חצילים מטוגנים, כדי להוציא את השמן הבלוע בהם. ואולם אסור לסוחטם לצורך המשקה היוצא מהם, וכגון שרוצה לטבל את הפת בשמן. ואף שמותר לסחוט מלפפונים וחצילים חיים, כיון שאין דרך לסוחטם וכנ''ל? מכל מקום כשהם כבושים ומטוגנים, לא שייך להחשיב את המשקה הבלוע בהם כחלק מהאוכל, כי עוד לפני שנבלע בהם, היה עליו כבר שם משקה. ולכן אסור לסחוט אפילו לימונים כבושים לצורך המשקה הבלוע בו, הגם שמותר לסחוט לימון חי. (שבת ד קמז, קלא) 


ריסוק שלג וקרח
אסור לרסק שלג או קוביות קרח, כדי לשתות את מימיהם. שמא יבואו להתיר ולסחוט ענבים.אולם מותר לנענע כוס משקה עם קוביות קרח, כדי שיפשירו מהר יותר. [שהרי יש ראשונים שמתירים אפילו לרסק קרח בתוך משקה, כיון שלא ניכר שהמים יוצאים.] ובני אשכנז נהגו שלא לתת קרח בכוס ריקה כדי לשתות את מימיו. משום ''נולד'' שמתהווים כאן מים, אבל נותנים קרח למשקה, שאז לא ניכרים המים שיוצאים. (משנ''ב סימן שכ ס''ק לה. שבת ד קנה, קנח) 

 

מותר לשבור חתיכת קרח גדולה לחתיכות קטנות, וכן מותר לתת מים על תבנית קוביות קרח, כדי שיפשירו קצת ויוכל להוציא משם את הקוביות. שבכל אלו אין מטרתו להמיס את הקרח, וגם מה שנמס הולך לאיבוד. ועוד, שהוא ''פסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן'' שמותר, כמבואר להלן. ולכן מותר גם להטיל מי רגלים על שלג. (שבת ד קנח, קעב) 


ריסוק איגלו
אין לרסק ''איגלו'' או ''שלוק'' [שקית מיץ קפואה] בידו או בשיניו כפי שרגילים בכך לשאוב את המיץ, אבל מותר לרסק כדי שיוכל להכניס לפיו חתיכות חתיכות. (עיין שבת ד קנח) 


ריסוק סוכר
מותר לבחוש בכפית ולרסק את הסוכר או קוביות הסוכר. שדוקא קרח אסרו לרסק, משום שנהפך למים ודומה לסוחט, אבל הסוכר אינו נהפך למים, אלא נימוח בלבד. (שבת ד קנט) 


מזיגת משקה על קוביות קרח
מותר לכתחילה למזוג יין או מים או קולה וכל משקה שהוא, על גבי קוביות קרח שבכוס, ואין בזה חשש איסור של ריסוק הקרח. 
בספר פסקי תשובות (עמוד קעב) כתב שלא למזוג משקה על גבי קרח, ולמד כן ממה שיש נזהרים שלא להטיל מי רגלים על השלג, מחשש ריסוק השלג, אלא ימזוג המשקה ואחר כך יתן קרח. עיין שם. ומכל מקום, להלכה אין בזה חשש כלל, ואף הנזהר שם, יודה להקל כאן. ואמנם אין כאן המקום להאריך בנימוקים, אך נציין כמה ספקות שיש לצרף להיתר זה: שמא הלכה כהרמב''ם, הרשב''א והריטב''א שמתירים לרסק אפילו בידים ממש בתוך המשקה, וכל שכן לשפוך את המשקה על הקוביות. ושמא אין זה נחשב כמעשה בידיים, כי רק המטיל מי רגלים על השלג שהוא נמס ונימוח מיד, נחשב כמעשה בידיים, אבל הנותן משקה על גבי קרח שמעט מן המעט נמס באותו רגע, ורק אחר זמן ששוהה הקרח במשקה נמס הכל מאליו, הרי זה גרמא [וכמבואר בקצות השלחן, אז נדברו ועוד]. ושמא הלכה כמהר''ם מרוטנבורג שהתיר גם במי רגלים על השלג, שאין זה נחשב מעשה כלל, וכמו שכתב הלבוש. ובצירוף דעת רבנו בנימין שהובא בשבלי הלקט, שריסוק שאסרו חז''ל הוא רק בשלג וברד שמעולם לא היו מים, אבל מים שנעשו קרח אין איסור לרסקם ולהחזירם למצב הקודם. על כן, מותר לכתחילה למזוג מים או יין או קולה וכל משקה שהוא על גבי קוביות קרח בכוס, ואין צריך להחמיר בזה כלל. וכן מנהג העולם שאין מקפידים לתת המשקה קודם. ועוד, שפעמים כשמסיימים לשתות את המשקה, עדיין ישנן קוביות בכוס שלא נמסו לגמרי, ושוב נותנים עליהן משקה, ואף פוסק לא כתב שצריך להוריק את הקוביות לכוס אחרת ויתן בכוסו את המשקה, ואחר כך יחזור שוב לתת את הקוביות בכוס [''כלי שני'']. 


מגבונים לחים
מותר להשתמש במגבונים לחים בנחת. וכן מותר להרטיב נייר לקנח בו. כי לכל היותר איסור סחיטה במגבון ונייר הוא מדרבנן, כי אין המשקה גדל בתוכם כענבים וזיתים. וגם אפשר שאין כאן שיעור של כמות הסחיטה שאסור מהתורה [כגרוגרת], וחצי שיעור באיסורי שבת הוא מדרבנן. וגם אין דרך לסחוט נייר ומגבון. וכיון שאינו מתכוין לסחוט אלא לנקות, אף אם בודאי יצאו מים, הרי זה ''פסיק רישיה דלא איכפת ליה בדרבנן'' שמותר, כמבואר להלן, וכל שכן שיש כאן כמה טעמים שהסחיטה מדרבנן. ואף אם נהנה מהלחות שבהם, כיון שלבסוף זורק את הנייר והמגבון, הרי זה מותר, כמבואר בראשונים. ובלאו הכי, יש אומרים שבסחיטת בגד לא שייך איסור מפרק, כי אין מפרק אלא בגידולי קרקע, וכל הדיון רק מצד מלאכת מלבן [מכבס], וכאן אין חשש, כי בניקוי מיד הוא מתלכלך. וכל שכן לצורך תינוק שדינו כחולה שאין בו סכנה, שהתירו לו איסורי דרבנן. (מהרש''ם, מנחת שבת, הר צבי, שערים מצויינים בהלכה, אגרות משה, משנה הלכות, הגרש''ז אוירבך, ציץ אליעזר, משיב שלום, שבט הלוי, שמירת שבת כהלכתה, רבבות אפרים, נשמת שבת, מאור השבת, מנוחת אהבה, מנוחה שלמה, עטרת פז, דברי אור ועוד. שבת ד קמח)