שבת

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

חובה גמורה
לעולם יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת בדרך כבוד, כדי ללַווֹת את השבת המלכה, ואפילו אינו אוכל אלא כזית [27 גרם]. וסעודה זו היא חובה, ואינה ממידת חסידות. ואמרו בזוהר הקדוש: מי שלא קיים סעודה רביעית, כאילו לא קיים גם סעודה שלישית. וכתב מרן החיד''א שמעלתה גדולה מאוד, ומצילה מחיבוט הקבר. והנכון לאוכלה עם בגדי שבת. ויאכלה עם פת, ורק אם אי אפשר לו בפת, יאכל עוגה או לפחות פרי. ויכוון באכילתו להשאיר ברכה לסעודות החול. (שבת ב תמ, תמה) 

 

ומעשה בגאון מוילנא שפעם חלה במוצאי שבת והיה מקיא ולא יכול לאכול. לאחר שנרדם והרגיש יותר טוב, ציוה את בני ביתו שאם עדיין לא עלה עמוד השחר, יפוררו לו כזית פת ויאכילוהו בכף, כדי לקיים מצות סעודה רביעית. (שבת ב תמא) 

 

אבר אחד יש באדם ונִסְכּוֹי שמו, והוא הנקרא לוז, שהוא עיצומו, עיקרו ושורשו של האדם, מעצם השמים. וגם כשימות האדם, העצם הזו אינה נימוחה ולא נפחתת, ואפילו יכניסוה באש אינה נשרפת, ובפטיש אינה מתפוצצת, והיא נצחית, וממנה יחיה האדם בתחיית המתים, והיא המקבלת עונג בעולם הבא. והיא העצם התחתונה שבשדרה. וכן אמרו במדרש שהאדם נברא מן הלוז שבשדרה, ונשאר קיים עד תחיית המתים, שאז יתרטב בטל של תחיה ונעשה כמו השׂאור שמתפיח את העיסה, ויתפשט לכאן ולכאן ויתמתחו מתוכו כל האיברים והגידים ועור ובשר. ואבר זה אינו ניזון משום אכילה ושתיה אלא מסעודת מוצאי שבת בלבד. (שבת ב תמד) 

 

נשים
נשים חייבות בסעודה רביעית כאנשים. ויאמרו בפיהן שאוכלות ''לשם מצות סעודת מלוה מלכה'', וסגולה היא להן ללדת בקלות והרווחה. ומעשה ברעייתו של הגאון מוילנא, שקיבלה עליה תענית הפסקה [ממוצאי שבת עד ערב שבת], והפסיקה לאכול אחר סעודה שלישית, ולאחר ששמעה ההבדלה הלכה לישון. כשנודע הדבר לבעלה הדגול, אמר: ''לכו ואמרו לה, שכל התעניות שתעשה, לא יכופר לה על ביטול סעודה רביעית אחת'', ואז תיכף קמה ואכלה סעודה רביעית. וכן כתבו בשו''ת רב פעלים, כף החיים פלאגי', חמדת ימים ועוד. (שבת ב תמ) 

 

סעודה רביעית לפני תענית הפסקה אם דרך בני אדם למלא כרסם במאכל ומשתה ב''סעודה המפסקת'' הקודמת לצום, ויש המשכימים קום בטרם יעלה השחר ותחל התענית - הרי שהבבא סאלי שרגיל היה בתעניות ארוכות, לא פיצה את עצמו באכילה מיוחדת לאחר התענית, ואף בסעודה שקדמה לה לא הִרבה באכילה. נכדו רבי דוד חי אביחצירא שליט''א, סח לשומעיו, כי סעודת ''מלוה מלכה'' שהיתה האחרונה בטרם יחל ב''תענית הפסקה'', לא כללה מעבר לשיירי חלה מסעודות השבת טבולות בכוס תה. והיה זה די והותר עבורו... (''אביר יעקב'' 317)

 

מאכל חדש
כתב החיד''א: טוב להכין מאכל חדש לסעודה רביעית, ולא יסתפק משיירי המאכל של שבת. כמסופר בגמרא (מסכת שבת קיט ע''ב) על רבי אבהו, שהיה מכין לכל סעודת שבת עגל שלם. ובסעודה רביעית, היה שוחט עגל רביעי, ואוכל ממנו את הכליות. כשגדל אבימי בנו, אמר לו, אבא, למה לך להפסיד כל כך, נשאיר כליות משבת לסעודה רביעית. נשאר העגל הרביעי, ובא אריה ואכלו. ע''כ. ומכאן גם למדנו שאין מרוויחים מאומה מצמצום בהוצאות שבת. (שבת ב תמו) 

 

זמן סעודה רביעית
טוב ונכון לאכול סעודה רביעית מוקדם, כדי שיהיה ניכר שמלוה את השבת בסעודה. ולכתחילה יאכל עד ארבע שעות, או עד חצות הלילה, ואם לא אכל עד אז, אף אם הלך לישון, יקום ויאכל עד עמוד השחר. (שבת ב תמא, תמט) 

 

האוכל סעודה שלישית והגיע צאת הכוכבים, ואכל עוד כזית פת, כדי לצאת ידי חובת סעודה רביעית, יצא ידי חובתו. על כן, היודע שיצטרך לנסוע במוצאי שבת ויגיע מאוחר מאוד לביתו, ויקשה עליו לאכול סעודה רביעית, יעשה כן. (שבת ב תמז) 

 

סגולות לרפואה
אמרו חז''ל (מסכת שבת קיט ע''ב): ''חמין במוצאי שבת - מלוגמא'' [רפואה לאדם]. והיינו שישתה משקה חם וירחץ במים חמים. והרפואה היא, שלא תהיה לו עצבות, ויהיה לבו שש ושמח. וטוב שיאמר בפיו: ''חמין במוצאי שבת - מלוגמא''. ורמזו בזה (תהלים קמז ג): ''הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם'', ראשי תבות מחב''ש חמין במוצאי שבת מלוגמא. (שבת ב תמז) 

 

אמרו חז''ל: ''פת חמה - מלוגמא''. והיינו פת שנאפתה מכבר, ועתה מחמם אותה ומצטמקת ויפה לה. וכן פת שנאפית עתה אבל אינה חמה כל כך. אבל אם היא חמה מאוד כשהוציאוה מהתנור, לא יאכלה, שמתשת כוחו של אדם. (שבת ב תמו) 

ההפסד העצום מהכעס
כתב בספר כל בו: נהגו הנשים לדלות מים במוצאי שבתות, כמבואר במדרש אגדה, שבארה של מרים שנמצא בים הכנרת, מחזר על כל הבארות והמעיינות בכל מוצאי שבת, וכל מי שהוא חולה ויזדמנו לו המים וישתה, אפילו כל גופו מוכה שחין, מיד מתרפא מכל תחלואיו. ומעשה באדם אחד שהיה מוכה שחין, והיתה אשתו שואבת מים בכל מוצאי שבת, שמא תזדמן לה בארה של מרים. והנה במוצאי שבת אחת, הלכה והתעכבה יותר מדי בדיבורה עם חברתה בחוץ, ובדיוק באותו מוצאי שבת הזדמנה לה בארה של מרים, ומילאה את כדה מאותם מים. וכיון שבאה אצל בעלה, כעס עליה שאיחרה, ומרוב כעסו נפל כדה משכמה, ונשבר הכד, ונפלו מטיפי המים על בשרו, ובכל מקום שנתזו המים, נרפא השחין. אבל אילו לא היה כועס ולא היו נשפכים המים, והיה שותה ומתרחץ מהם, היה נרפא כליל. על זה אמרו חכמים (מסכת קידושין מ ע''ב): ''רגזן - לא עלתה בידו אלא רגזנותו'', ה' יצילנו. (בית יוסף רצט) 

 

וכתב הגאון רבי חיים פלאג'י: ומכאן תוכחת חיים, לבל יהיה אדם כועס בכל זמן אפילו על דבר שראוי לכעוס עליו, כי כעס בחיק כסילים ינוח, הלוא תראה כי אדם זה על ידי כעסו, איבד טובה הרבה. וכן יש לפרש כוונת הפסוק (קהלת יא י): ''וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ''. ועיין במדרש מעשה בעיור אחד שירד לטבול במים, ונזדמנה לו בארה של מרים, וטבל והתרפא.