דבר תורה לפרשת אחרי מות - קדושים

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

כתוב בפרשת השבוע "ואהבת לרעך כמוך אני ה'".  יש לדקדק - איך יכול האדם לשקול במאזניים, להשוות לגמרי אהבת חברו לאהבת עצמו, לא פחות ולא יותר?
 
הפילוסוף אפלטון אמר שגדר האהבה הוא דווקא בהיות הנאהב הפוך מהאוהב, כמו לדוגמה שהאדמה, שהיא יבשה בטבעה, משתוקקת למים ומטר המרטיבה, וכן המוכר משתוקק אל הקונה שהוא הפכי לו, המשלים ענייניו וחפצו. אבל הדומים אחד לשני ישנאו זה את זה, כמו שמצינו "כל אומן שונא בני אומנתו".
 
אבל הפילוסוף אריסטו לעג לו וטען ההיפך, כי דוקא הדמיון אחד לשני יוליד האהבה, כמו שרואים שבעלי דת אחת אוהבים זה את זה בעבור הדמיון שביניהם, ושונאים לזולתם וכדומה לזה הרבה.
 
ומה שהביא אפלטון ראיה מאהבת ההפכיים, טעה ושגה בביאור עניין אהבה, כמו שיאמר אדם שאוהב הוא מאכל פלוני. הרי אילו היה אוהבם באמת - לא היה אוכלם ומפסידם, אלא ודאי אוהב את עצמו, ולא את האוכל.
 
כמו כן, בדוגמאות הנ"ל, האדמה אוהבת את עצמה והגשם מספק לה את רצונה, ולא שאוהבת את הגשם. כן הדבר אצל המוכר, שאין לו שום אהבה ללקוח אישית, רק מחמת שהלוקח משלים את רצון המוכר, לכן מצפה ללקוח.
 
בזה יתבאר הפסוק כך: התורה באה לומר, שבזה שמוכר אוהב את הלוקח, אין בזה גדולה כנ"ל, אבל שמוכר אחד יאהב את המוכר השני, בזה יש גדולה, ועל זה אומרת התורה, "ואהבת לרעך" – לאיזה רע? – כמוך, שהוא באותו מצב כמוך, שתאהב גם את המוכר השני ולוקח אחד את הלוקח השני, שבזה תהיה אהבה אמיתית, לא מחמת שמספק ומשלים את אהבת עצמך. (ערבי נחל)