שמירת הלשון

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

הלכות רכילות כלל ט - ג
 וְעַתָּה נְבָאֵר עוֹד עִנְיָן אֶחָד, שֶׁאֵין בּוֹ מִשּׁוּם אִסוּר רְכִילוּת, כְּגוֹן, אִם ((י)) שָׁמַע לְאֶחָד שֶׁאָמַר: אִם אֶפְגַּע לִפְלוֹנִי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, אַכֶּנּוּ, אוֹ אֲחָרְפֶנּוּ וַאֲגַדְּפֶנּוּ, אוֹ שֶׁשָּׁמַע מִמֶּנּוּ, ((יא)) שֶׁרְצּוֹנוֹ לְהַזִּיקוֹ בְּעִנְיַן מָמוֹן, תָּלוּי בָּזֶה, אִם הָאִישׁ הַזֶּה ((יב)) הוּא מֻחְזָק לְעִנְיָן זֶה מִכְּבָר, שֶׁכַּמָּה פְּעָמִים עָשָׂה כֵן לַאֲנָשִׁים אֲחֵרִים, אוֹ ((יג)) שֶׁהוּא מַכִּיר לְפִי הָעִנְיָן, שֶׁלֹּא יָצָא כֵּן מִפִּיו בְּדֶרֶךְ גִּזוּם בְּעָלְמָא, וּבְוַדַּאי יַעֲשֶׂה כֵן, צָרִיךְ לְגַלּוֹת דָּבָר זֶה לְהַשֶּׁכְּנֶגְדּוֹ, אוּלַי יוּכַל לְהִזָּהֵר מִמֶּנּוּ בִּכְדֵי שֶׁלֹּא יַגִּיעוּ לוֹ מִמֶּנּוּ בִּיּוּשׁ אוֹ הֶזֵּק *. אַךְ צָרִיךְ לִזָּהֵר, שֶׁלֹּא יַחְסְרוּ בָּזֶה גַּם כֵּן כָּל הַפְּרָטִים הַנַּ"ל. הגה''ה: וכל זה אם הוכיחו, ולא קבל תוכחתו, או הוא משער שתוכחתו לא תועיל לו. אבל בסתמא (יד) צריך להוכיחו מתחלה על זה שרוצה להרע לפלוני, או בדברי רצוי בעלמא, אולי על ידי זה יוסר כעסו ממנו, וירויח בזה, שלא יצטרך לילך ולספר עליו לאותו פלוני, וגם יקים בזה מצות עשה דהוכחה והבאת שלום, ועין בבאר מים חיים. לפי מה שביארתי לעיל בסק''ט יהיה זה הדין אפילו אם לא שמע ממנו בעצמו, כי בענין זה אין מצוי כל כך שיגרום בזה רעה להשכנגדו, רק שיסיר הנזק מזה. רק שבזה צריך ליזהר בלשון האמירה, שלא יספר לו סתם, רק יאמר שמעתי כך וכך ופן אמת הדבר על כן נכון לך לחוש לזה ולשמור את עצמך. הוא נובע מדברי הרא''ש בנדה (דף ס''א) העתקנוהו לעיל בסק''ט וגם כל הראיות שהבאנו שם שייך גם בזה. כתבתי זה משום דאמרינן בשבועות (מ''ו ע''א) האי מאן וכו' לדיקלא דפלניא וכו' עביד אינש דגזים ולא עביד, אבל אם הוא מוחזק בכך לא אמרינן סברא זו כמ''ש התוספות שם בשם הרוקח והובא דבריו להלכה בח''מ סימן צ' ס''ב בט''ז ובשאר אחרונים, ובסימן שפ''ח ס''ח בהגה''ה נמי משמע דבמוחזק בכך לכו''ע לא אמרינן עביד אינש דגזים ולא עביד, וע''ש בביאור הגר''א שמציין לסי''א, וכל זה פשוט. ויש לי ספק באידך צד אם בעינן כאן מוחזק כלל. אולי לא אמרינן עביד אינש וכו' רק לענין שלא להתחייב בתשלומין ע''י הגזמתו כמו שנזכר שם בשבועות לענין זה, או שלא לפוסלו מעדות עי''ז כמו שנזכר שם בח''מ לענין זה, אבל עכ''פ מחששא בעלמא לא נפקא. וא''כ בעניננו הלא אפילו בחשש בעלמא צריך להזהירו לאותו פלוני וכמו שכתבתי לעיל בסק''ט בשם הרא''ש. ואולי יש לחלק בין חשש דשמיעה ובין הסברא דעביד אינש וכו' דאולי הוא חשש רחוק מאוד. ואל תשיבני ממעשה דגדליהו שאמר לו יוחנן בן קרח כי ישמעאל בן נתניה מבקש להרגו, וכדין עשה מה שאמר לו כמו שמוכח בגמרא, ולא אמרינן עביד אינש וכו'. דזה איגו, אחת, דבענין סכנת נפשות יש לחוש אפילו בחשש רחוק יותר. ועוד דהתם היה ניכר ליוחנן בן קרח שישמעאל יעשה כן כמו שמוכח בקרא, ובניכר לא שייך עביד אינש כמו שנכתוב בס''ק י''ג. כן מוכח בח''מ בסימן שפ''ח בש''ך ס''ק נ''ד בהדיא, דאם ניכר שיעשה כן לא אמרינן עביד אינש דגזים ולא עביד. לכאורה לפי מה שכתבתי בסוף סק''ט אין צריך כאן הפרט דהוכחה, דשמא יבטיחנו ולא יקיים דברו. אך יש לחלק בזה, כי שם הוא ענין שנמשכת ההשתתפות לזמן ארוך, כגון בענין משרת או שותף רע וכיוצא בזה בכל הציורים שיובאו אי''ה בסוף הספר, אין מצוי שתועיל תוכחתו לשנותו עי''ז לאיש ישר כל כך עד שלא נצטרך לחוש עליו כלל, על כן צריך לגלות הדבר לאותו פלוני. משא''כ בעניננו שנתגבר כעסו על זה רק לפי שעה, מצוי הוא כשמוכיחו או כשמפייסו עבורו, סר ממנו הכעס אשר עליו לגמרי, ולא נצטרך עוד לחוש לזה כלל, ועפ''ז כתבתי דברי שבפנים. ומכל מקום יש לומר שדבר זה תלוי לפי האיש, אם מכירו מכבר שאיננו עומד בדעתו, ובמה פעמים הוא מבטיח ומשנה, וא''כ יש לחוש שמא יזיקנו בענין ממון כמו שאמר מתחלה, צריך לגלות לו הדבר. וזה אין שייך רק באם היה עד עתה מוחזק בכך, אבל בלאו הכי צע''ג.